כואב, אבל עוד יותר

כותרתו של הטור השבועי שלי מאוד דרמטית: "אל תקברו אותי לפני שאני מת". כותרת המשנה של הטור מספרת על כך שאני חולה סופני, שהחליט לשים קץ לטיפוליו. בהמשך, בשורות הטקסט עצמו, רשומה הבטחה מפורשת שאני הולך למות. כך, אנשים קוראים את הטור מדי שבוע וסקרנים לדעת האם עודני בחיים, והאמת? די בצדק. המציצנות שלנו במיטבה. גם אני איני נקי ממנה. יקום האיש שיאמר שאינו אוהב לנעוץ את שיניו בנתח עסיסי של רכילות. מעט מאוד מאיתנו נקיים מנגע זה.

מה כבר ניתן לצפות מטור שעוסק בחודשים האחרונים של חולה ההולך למות, יודע זאת ומביט למוות בעיניים, צוחק ומרגיז את הסובבים אותו? כל עוד יכולתי להמשיך בכך, עשיתי זאת ומכל הלב. אולם בזמן האחרון עיקר עיסוקי במהלך היום, הוא מאבק בכאבים ובניסיונות שלא ליפול לבורות שחורים. אין לי הרבה אפשרויות, או שאני מקטין את המינון של משככי הכאבים ואז הכאבים מתגברים ומשחיתים בי כל חלקה טובה, או שאני מגדיל את המינון והכדורים מוחקים את כוח הרצון שלי. כך או כך, אני מוטל בכורסתי שעות, דואב או הוזה. בהפוגה הראשונה שיש לי, אני מדלג למחשב כעז הרים מצוי ושופך את אשר על ליבי.

איני חושב על הסוף הקרב ועל המוות. אבל מסביבי לא מפסיקים לשאול ומאלצים אותי להגיע לנקודה שאיני רוצה להיות בה. דורשים פירוט, כאילו כבר אני שם ויכול לתאר בצורה מדויקת את הרגשתי. לא, איני רוצה לחשוב על כך, אפילו על מנת לספק את סקרנותו של מי מהם. אין לכם מושג עד כמה זה מפחיד לשכב במיטה בלילה לפני השינה, ולהרגיש שמשהו זר מתפתח בתוכי וזז וקוראים לו, מן הסתם, סרטן. בן רגע אני מתעורר לגמרי, מזיע ומבועת רק מהמחשבה. אני עוצם עיניי חזק ומחכה לשינה מטורפת ככל שתהיה, שתבוא.

לאחרונה, וכנראה עקב מצבי, עורכים איתי דיונים של "הכיצד טוב למות"? האם בחטף, כאותו בן משפחה הצעיר ממני בשנים שנפל בריקודי עם ותוך שנייה מת,  או שמא עדיפה המחלה הארורה, שנמשכת שנים ומאפשרת פרידה מסודרת מכל הסובבים אותי? לכל דרך יש את היתרונות והחסרונות שלה, רק שבמחלה ארוכה מדיי יש מין ציפייה עמומה ברקע למוות שמבושש משום מה להגיע.

כשהפסקתי את הטיפולים קיוויתי שאחיה עוד תשעה חודשים ואגיע ליום הנישואין השלושים. לא העזתי לחלום עליו בקול רם מחשש לעין הרע, שאיני מאמין בו, אבל לפני כשבועיים זה קרה. היום המיוחל הגיע. עוד יום רגיל ללא ברקים ורעמים, ארוחה במסעדה פשוטה. אוכל איטלקי, שלווה בכדור נגד כאבים, והרבה מבטים מהורהרים שניסו לסכם שלושים שנה ללא מילים. זה כל שיכולתי לעמוד בו וזה היה הרבה. אבל לפני ארבע שנים כשחליתי לא האמנתי שאזכה לחגוג יום זה. 

היום אני בביתי. שורד מאירוע זה לאחר. לא מעז לחשוב רחוק מדי. מחכה לספר המבוסס על הטורים ואחרי זה אולי לאכול מפירות עץ הליצ'י שמתחילים להאדים מול חלוני. התרגלתי למצבי הנוכחי ולא הייתי מתנגד להמשיך ולחיות. בשבוע שעבר ראיתי ארנבת שחורה בחצרי ואתמול זוגתי קראה לי לחבל הכביסה. שם, בין שיחי הפסיפלורה, התחבאו שני ארנבונים קטנים, שחור וצהבהב. זה היה מראה מדהים, החיים ממשיכים בשלהם והטבע עושה את שלו.

אני כותב את הטור הזה היום, לא כי אני הולך למות בעוד יומיים או שבועיים. אני עושה זאת, מאחר והזמן דוחק ואיני יודע באם יהא סיפק בידי בהמשך.

הסימן המעיד על כך שסופי קרב ובא הינם הביקורים התכופים יותר מן הרגיל של משפחתי. אולי הם יודעים משהו שאיני יודע. הם יושבים מולי מביטים בי ושותקים, לא מתאים להם. כל אחד שותק את סופי בדרכו שלו. הם עצובים משהו, אולי מעט מבוהלים, ומדברים על כל נושא מלבד מחלתי. או אולי אני מדמיין לעצמי ודבר לא השתנה. יתירה מזאת, אחי הנשוי הביא את ילדתו בת השנתיים והבהיר לה כמה פעמים שאני אחיו הגדול. היא הביטה בי ואני עם דמעות בגרון רציתי לומר לו שחבל על המאמץ כי מהגיל הזה לא נותרים זיכרונות.

אז אל תתפלאו באם לא תקראו אותי יותר. איני רוצה לחשוב על הסוף, אבל הוא לא מפסיק לחשוב עליי ואני התחלתי כבר בהכנות לקראתו.

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות
  

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס