חילונים, אפשר להציע לכם חברות?

חלק גדול מחיי הבורגנות של זוגות נשואים הוא הבילוי בצוותא. אתם יודעים, זוגות זוגות ממש כמו בתיבת נוח. נוחתים אחד לשני בערב על הספה, בתור. דואגים לארוחות שבת משותפות, אפילו מתכננים טיול אוהלים בקיץ בשישה - מה שנקרא שלושה צמדים ונספחים צוהלים. כל זה, מתברר, טוב ויפה כשהזוגות נראים ככאלה שבאו מאותו סט - מאותו רקע דתי. אז זה נחשב "מצוין", זה נראה הכי טבעי. אבל אם זה לא כך? אני כבר הבנתי שיש בעיה.

לפני כשבועיים יצאנו לפגישת התעדכנות, שני זוגות - אנחנו וזוג חברים טובים, שכבר הרבה שנים ביחד, בזמנים טובים ורעים. סוג של ריטואל מבורך למילוי המצברים בזמן איכות של מבוגרים. רק מה, פרט קטן ושולי, או כך לפחות חשבתי - הם חילונים. למען הסר ספק, לא מסורתיים, לא כאלה מהסוג שנוסע בשבת למשחק אחרי קידוש – חילונים. "אוכלי שרימפס" חילונים.

כשסיפרתי על דבר המפגש בתמימות לקולגה חילונית בעבודה, לאן יוצאים ומתי, בסוג של פטפוט מאושר של אנשים שחייבים  פעילות קצת שונה מקריאת ספרי ילדים בשבע בערב, זכיתי במבט מופתע. במקום להחזיר לי ב"שיחת בנות" כהרגלה בקודש, היא הביטה בי בתמיהה, והרימה גבה בספקנות מנומסת: "ועל מה תדברו?", שאלה, "על חוויות מקריאת התורה? הם יספרו לך בתמורה על מועדון 'הזימה' האחרון בו בילו?". אין שפה משותפת, קבעה בנחרצות.

"אבל", ניסיתי לא לגמגם, "תראי אותנו. אנחנו חברות טובות, לא?". "נכון", היא אמרה בנימה מרגיעה, "אבל אנחנו זה באמת משהו מיוחד ויוצא דופן. זה לא יכול לקרות עם כולם".

חשבתי שבזה הסתכם העניין, אבל השבוע קיבלתי תגובה דומה מצדה השני של המפה. חבר קרוב חרדי שהתוודע לשידוך "המוזר", שאל: "מה, אתם מזמינים אותם לשבת וכאלה, להראות להם כמה זה מיוחד?", "אתם יודעים, זה חשוב מאוד לקרב אנשים לדת", הוא המשיך בשוונג. "לא", הסברתי בצורה קצת תקיפה, תקיפה מדי. "אנחנו לא מחזירים בתשובה אף אחד, אני לא רשומה באף סניף של ערכים, זה לא העניין".

מעניין מאיפה הגיחה הקביעה שיחסי חברות בין חילונים וחרדים צריכים להיות תמיד על בסיס של "אני אראה להם את האור'' (החרדי), "אני אפתח להם את העיניים" (החילוני). "אנחנו פשוט חברים", הסברתי להמום, "בסך הכל ארבעה אנשים שמעניינים אחד את השני. הזווית הגברית חולקת תחום עבודה משותף, הזווית הנשית חולקת חיבה לנעליים וספרות היסטורית. מה רע?". כאן כבר עלו הטונים, אז נמלטתי מהסלון לפני שאגיד משהו שאתחרט עליו מאוחר יותר.

אחרי שהבחור המסכן הלך, ישבתי עם עצמי בחדר וניסיתי לחשוב האם אנחנו צריכים להשקיע "אקסטרה" במקרה הזה, כדי שזה יעבוד. אז נכון, בשביל מסעדה הייתי צריכה לחפש יותר בקפידה מקום שמתאים לכולנו (אוכל טוב וכשר). הצטערתי מאוד להפסיד אירוע חשוב להם בגלל שהוא היה בשבת. הם צריכים לזכור את זמני יציאת וכניסת שבת כשהם רוצים להתקשר ולשאול מה נשמע ואיך עבר השבוע.

נכון, יש גם את הכלים החד-פעמיים כל פעם שאנחנו מגיעים. וכן, אנחנו בדרך כלל אחראים ל"טייק אווי" - מסיבות של נוחות. אבל האמת, זה שווה את זה.- הם אנשים נפלאים וחמים, וכיף לנו ביחד, אז למה זה צריך להיות כזה ביג דיל?

בכל חברות יש מקום להתגמשות, לתת קצת מעצמך לטובת משהו אחר, לדעת כל אחד איפה השני עומד, בלי לשפוט ובלי תגיות, פשוט להיות אחד לשני - אדם לאדם. יחסי זוגות-זוגות זה דבר מסובך גם ככה (מה לעשות, נדרשת התאמה רבה יותר) אבל כשסוף סוף פוגשים את הצמד האולטימטיבי - זה מדהים. למה לוותר על זה בגלל שהסוקרת שתתקשר אלכם הביתה תגדיר אתכם אחרת?

אז בבקשה, בפעם הבאה כשאתם נתקלים בצמד מעניין שנעים לכם במחיצתו, עזבו אתכם מהתאמות סקטוריאליות, או איך זה יתקבל אצל הקולגות מהסט שלכם. פשוט תסתכלו להם ישר בעיניים ותגידו בלי להתבלבל: "היי, אפשר להציע לכם חברות?".