י"ז בתמוז: על העיוורון

יום צום י"ז בתמוז, הפותח את תקופת שלושת השבועות עד ט' באב, הוא יום המבטא בעיני שני רכיבים מרכזיים ומשמעותיים בקורות ימי עמנו: את המחיר שמשלמים אלו שלא רצו לקרוא את הכתובת על הקיר, ואת המחיר שמשלמים אלו שלא הייתה להם עוד קצת סבלנות.

שני אירועים מרכזיים לפי מסורת ישראל התרחשו ביום י"ז בתמוז:

הראשון שבהם הוא שבירת לוחות הברית על ידי משה רבינו. משה עולה להר סיני ב-ו' בסיון כדי לקבל את התורה. שוהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ובי"ז בתמוז היו אמורים ישראל לציין את היום הגדול ביותר בחייהם - יום קבלת התורה. אלא שלאנשים אצה הדרך. לפי חשבונם השגוי של חלק מהאנשים חל עיכוב של שש שעות ברדת משה מההר. די היה בעיכוב זה כדי ליצור אווירה של חוסר שביעות רצון, מרד, תסיסה, ובנית עגל הזהב, תוך ריקודים ומחולות סביבו.

משה, לאחר ארבעים יום בהר, בהם היה מנותק מן הנעשה במחנה ישראל יורד מן ההר והלוחות בידיו. בדרך למטה הוא שומע קולות העולים ובוקעים מן המחנה. יהושע בן נון משרתו, מפרש את הקולות הללו כקולות מלחמה. אולם משה הוותיק והמנוסה, שומע היטב את הצלילים הבוקעים מן העגל והמחולות. הוא אומר ליהושע- "לא קול ענות גבורה ולא קול ענות חלושה. קול ענות אנוכי שומע". סתם רצון להתפרק, להתנתק, לא לקבל עול.

אילו ידע העם לגלות סובלנות ושאר רוח עוד שש שעות, היה יום י"ז בתמוז הופך להיות היום המשמעותי והחגיגי ביותר בקורות ימי ישראל- יום מתן תורה, יום החיבור בין שמיים וארץ. יום שכולו שמחה וחג. קוצר הרוח, חוסר האמון, הדחף להתפרק , גרם לעם להיסחף למערבולת של טעויות – ליצור את העגל ולומר עליו "אלה אלוהיך ישראל", כביכול העגל הזה- הוא התחליף לאלוהים שהוציא את העם ממצרים, להתפרק מכל נזמי הזהב, לרקד ולקפץ תחת ואל מול העגל, להתסיס ולהמריד. על חוסר הסבלנות והאמון הזה- אנו צמים ביום י"ז בתמוז.

השני שבהם הוא הבקעת חומות ירושלים, וסלילת הדרך לחורבן בית המקדש. הכתובת הייתה על הקיר. הן הכתובת המוסרית והן הכתובת הצבאית. הרי כבר שנתיים וחצי קודם, בעשרה בטבת, החל המצור על ירושלים. אלא שאז- אף אחד לא רצה להקשיב. המומחים אמרו שזו סתם תקרית מקומית. הפרשנים הרגיעו. הפוליטיקאים היו אדישים. אף אחד לא רצה או שלא היה לו את האומץ להתבונן באופן מפוכח במציאות, להבין את מה שעתיד להתרחש, ולקרוא את הכתובת על הקיר.

לכולם היה נוח לשחק את משחק ההתעלמות. בינתיים- רף השחיתות עלה מדי יום, כולל בבית המקדש. רף הניוון החברתי, העבודה הזרה, גילוי העריות ושפיכות הדמים עלה. יותר משהכו והרגו בנו אויבינו שמבחוץ- הרגו ופגעו היהודים אלו באלו, עד החורבן ושריפת הבית בט' באב.

על העיוורון והשחיתות, על הסיאוב והניכור - על כל אלה אנו צמים בי"ז בתמוז.

מכאן ניכנס אל שלושה שבועות עד ט' באב. שלושה שבועות של הורדת פרופיל. פחות שמחות, יותר מנהגי אבלות. מנהגים שמראש חודש אב עולים מדרגה לאיסור גילוח, אכילת בשר, נישואין, שמחה וכד'.

שלושה שבועות של התבוננות וחשבון נפש על החמצות היסטוריות, על עיוורון וטשטוש, על ניכור והעלמת עין, על חוסר רגישות וחוסר רצון להתמודד, חוסר אמונה וחוסר אהבה.

שלושה שבועות של מחשבות והרהורים מטרידים כל נפש יהודי אחראית והומייה - האם הצומות הללו של י"ז בתמוז וט' באב הם רק על אירועים היסטוריים שקרו בעבר, או שמא גם על שיכפולם וקיומם בימינו שלנו, על קורות וכותרות ימינו שלנו, על מחדלי זמננו. 

אבי רט הוא ראש מכון ש"י ללימודי היהדות באונ' בר אילן. איש חינוך ותקשורת.