פמיניסטית דתייה - יש חיה כזו?

הרבה דיו כבר נשפך על הפגנת המחאה שנערכה במוצאי שבת. איך ללא כל התארגנות מראש, כמעט ברגע האחרון, גדשו את הכיכר כל כך הרבה אנשים על מנת למחות נגד הסדר הטיעון שנחתם עם משה קצב, וכל זה ביוזמת ארגוני הנשים. אך מי שלא השתתפו ב"חגיגה" היו ארגוני הנשים הדתיות.

כן, כן, יש כאלה, ואפילו די הרבה. הגדול שבהם הוא כנראה "קולך", אבל יש עוד מספר לא מבוטל של ארגונים, חלקם בעלי מטרות פמיניסטיות כלליות, וחלקם ממוקדי מטרות כגון סיוע לנשים מסורבות גט וכו'. אבל זה כנראה לא ממש משנה, כי אף לא אחת מהחברות הרבות בארגונים האלה נכחה בהפגנה, שכן- כפי שכבר נאמר- הארגונים הם של נשים דתיות, וההפגנה - כזכור - נערכה ברובה בשבת.

מצד אחד, מבחינת העולם הפמיניסטי החילוני - הכללי, נשים דתיות לא באמת יכולות להיות פמיניסטיות.

כמה פעמים שמעתי את הטיעון: “איך את יכולה לקרוא לעצמך פמיניסטית, כשכל פעם שאת יוצאת מהבית את מסמנת את עצמך כשייכת לגבר, באמצעות כיסוי הראש?” או את ההתרסה: “כל עוד את מקבלת על עצמך את המערכת הפטריארכלית הדתית-הלכתית, את לא יכולה להיות פמיניסטית".

הטענה העמוקה היא שהעולם הדתי על כל רבדיו - הרוחניים, המחשבתיים, ההלכתיים והחברתיים – בנוי על כך שנשים, בהגדרה ולמעשה, הן בתחתית הסולם. לכן אשה שהינה חלק מהעולם הזה, מתוך בחירתה, לא יכולה "להתכבד" בתואר פמיניסטית, ולהצהיר שהיא מאמינה בשוויון ערכי, מוסרי, תפקודי, חברתי ומעמדי בין גברים לנשים. לכן, אין ספק שמבחינתן של הפמיניסטיות החילוניות, הדתיות הן בסך הכל איזו הערה איזוטרית בשוליו של עולם דתי גברי, היררכי ומדכא נשים.

אבל למטבע יש גם צד שני, והוא בעייתי באותה מידה. אם על פי המחשבה הפמיניסטית הכללית, אשה לא יכולה להיות פמיניסטית כל עוד היא דתייה, הרי שעל פי רוב העולם הדתי, אשה לא יכולה להיות דתייה, כל עוד היא פמיניסטית. אם את מציבה סימן שאלה על הדרתן של נשים מחלקים כל כך משמעותיים של העולם הדתי כמו תפילה במניין, לימוד תורה, פסיקת הלכה וכו'. הרי שאת חותרת תחת הבסיס האיתן של המערכת הזו.

אם את מבקשת להשמיע את קולן של נשים בשאלות הלכתיות קריטיות להן כמו דיני אישות, סרבנות גט וכו' את בוודאי גיס חמישי של העולם המערבי המשוקץ עם הדעות ה"מתקדמות" שלו, אשר מאיים לחסל את העולם הדתי, בן אלפיים השנה. אם את מבקשת לערער מבחינה מוסרית על אמירות קטגוריות כמו "נשים דעתן קלה", ו-“כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות", הרי שאת מוקצית מחמת מיאוס. ואם את מבטאת רצון פנימי, רוחני עמוק לקחת חלק פעיל בעיצוב החיים הדתיים שלך, הרי שאת סופגת - במקרה הטוב - גיחוכים מתנשאים ואמירות בסגנון: "קודם תעשי את כל מה שאת חייבת, ואחר כך נראה..”.

הבעיה האמיתית היא שיש צדק במלעיזים משני הצדדים. במובנם העמוק של הדברים, ישנה סתירה אינהרנטית בין החשיבה הפמיניסטית המושתתת על ערכים מערביים של שוויון מוחלט, חירות אנושית וצדק חברתי, ובין החשיבה הדתית המושתתת, באופן בסיסי, על קיומה של סמכות עליונה, הקובעת מערכת של כללים מחייבים, אותם יש לקבל אפילו כשהם סותרים את עקרון השוויון המוחלט. אז אפשר לנסות וליישב אי אילו סתירות, באי אילו אמצעים, אבל כנראה שמאמצים אלה לא יובילו אותנו רחוק.

אני לא רוצה להרים ידיים ולומר קטגורית כי פמיניזם ודת הם תרתי דסתרי, אבל נראה שעדיין לא הוכח באופן פוזיטיבי האם וכיצד ניתן ליישב ביניהם. בינתיים, השורה התחתונה היא קיום מעין סכיזופרני, יום-יומי, קשה וכואב.