איפה השכל?
שעשועי הטריוויה עברו במהלך השנים אבולוציה הפוכה עד שהגיע היצור הנאלח מכולם, "האם אתה יותר חכם מילד מכיתה ו'?". אריאנה מלמד משרטטת את הדרך למטה
בראשית היו הדינוזאורים. הם היו מבוגרים, לא בהכרח פוטוגניים במיוחד, ותמיד בשחור-לבן. הם ישבו בשקט-בשקט על כסאות מהוגנים ורק מוחם פעל במהירות ובתזזיתיות. הם ידעו לענות על שאלות מאד סבוכות, הצטיינו בחדוות-למידה בלתי מסוייגת ואפילו היו מוכנים להתמודד על נושאים הקרובים לליבם ולענות בהם על השאלות המורכבות ביותר שכותבים מרושעים המציאו כדי להכשילם. כשלא ידעו תשובה, אמרו "עבור" והפסידו נקודות. בסוף זכו בפרס כספי צנוע ומלמלו מילות תודה נבוכות והלכו הביתה.
ואז, בלי שום הודעה מוקדמת, נחת עליהם מטאור הטלוויזיה המסחרית והכחיד אותם. יצורים אחרים יצאו מן הביצה, השקיפו על הנעשה ואמרו לעצמם: וואי, איזה יופי. בואו נשחק במשחקים של הדינוזאורים – ועכשיו, בלי שום ידע! רק אפקטים ורעש וצלצולים מגניבים והמון כסף! וקיציס! וילדים! ואם באמת לא נדע לענות על שאלות של כיתה ב' או ד', נעתיק! ונציץ! ועוד נקבל על זה ימבה ג'ובות! ומחיאות כפיים כשנגיד שאנחנו לא יותר חכמים מילד בכיתה ו'! איזה אחלה עולם!
האבולוציה ההפוכה של שעשועוני הטריוויה עברה בדרך ל"האם אתה יותר חכם מילד בכיתה ו'" כמה מהלכים משמעותיים.
אם נציב בראשיתה את "מקבילית המוחות", פורמט מועתק של "מסטרמיינד" האנגלי, נראה שפעם באמת גררו לאולפן אנשים שניחנו במשנות סדורות ובאפשרות לשלוף מן הזכרון המוני פרטים, גדולים וקטנים, לצלילי גונג מאיים. תפקידו של הצופה בבית היה לבהות בהם בהערכה בלתי מסוייגת ולהשתאות מעצם ביצועיהם.
אבל הצופה הזה, גם הוא הלך לעולמו עם פריצת הטלוויזיות המסחריות של העולם המערבי. הוא רצה דברים אחרים: לא להתפעל מן הזולת אלא לחשוב שגם הוא יכול. אילו רק היה בגופו באולפן. בעצם, גם זה מיותר, די באפשרות ללעוג לאהבל שעל המסך ולצקצק בלשון, תראו-תראו, דברים בסיסיים הוא לא יודע. וכך קיבל הצופה הזה תחילה את "מלך הטריוויה" עם אלמנט ההימור והסיכון שבו, ולא שם לב כי גם בשעשועון הוותיק הזה חלו תמורות במשך העונות. השאלות נהיו קלות יותר, אבל זה לא הספיק להישרדות.
ידע הוא רק אביזר
כש"מי רוצה להיות מליונר" נולד, נראה היה כי נמצאה נוסחת הקיום האולטימטיבית: פחות ידע ויותר הימור, וכשאי אפשר להמר יש לפחות שלוש אפשרויות של הצלה שלא מסיבות למתמודד נזק כספי ולא מורידות לו נקודות, ונכון שיש שאלות מאוד קשות בסוף – אבל המזל יכול להוביל לשם, וגם אל המליון הנכסף. ידע הוא רק אביזר. על תעשיית "מליונר" תוכלו לקרוא, אם לא שכחתם כיצד קוראים מרוב טלוויזיה, בספר מצוין ששמו "נער החידות מבומביי" מאת ויקאס סווארופ. העובדה שהשעשועון מתרחש בהודו והפורמט שלו מוכר לקוראי כל העולם מעידה על גלובליזציה של המוח האנושי בשבתו כצופה. גם זה לא מפריע לבטטות כורסה ותיקות.
"מליונר" גווע כי זהו גורלם של כל יצורי הטלוויזיה: מחלת השעמום מכחידה אותם. אבל אלמנטים מתוכו יכולתם למצוא ב"הכספת", ביחד עם רשעות תחרותית מוגברת, ואלמנטים אחרים מפציעים מחדש ביצור הנאלח ששמו "האם אתה יותר חכם" וכו'.
ולמה נאלח? קודם כל בגלל אונס השפה. אפילו גדולי הידענים ב"מסטרמיינד" לא היו מעידים על עצמם שהם "חכמים". והם לא נעזרו בספרי לימוד כדי למצוא בהם את התשובות הנכונות: רשת פוקס, בה הומצא הפורמט, כבר מוכנה להודות שהילדים המשתתפים בשעשועון מקבלים לידיהם, לפני השידור, ספרים שבהם התשובות לשאלות עשויות להופיע. במלים אחרות: עוזרים לילדים לרמות. קצת.
אבל זה לא נגמר כאן. בפרומו המושקע לשעשועון נראה אייל קיציס בסיטואציה מבויימת ובה ילדים מתווכחים ביניהם על מופע של קרניים אולטרה סגוליות בקשת. זו שבטבע, לא הזכיינית. קיציס "מתוודה" בפני הצופה שידיעותיהם של הילדים הציקו לו ולכן איכשהו נולד מזה המוצר הטלוויזיוני החדש שהוא מוביל. קיציס לא מספר לצופיו שמישהו ראה את המוצר של פוקס, קנה זכויות והעתיק עד לפרטים הכי קטנים, כמו כוורת-איקאה בירכתי הבימה.
"פוקס" כבר הודתה – בעקבות תחקירי-גוגל קצרים – שחלק נכבד מן הילדים המופיעים בשעשועון הם שחקנים מקצועיים. אצלנו הם שחקנים-בהתהוות, ויש מי שמעודד אותם להכביר במחיאות כפיים כשסכום הזכייה הולך וגדל בלי כל פרופורציה למאמץ האינטלקטואלי המושקע כדי להגיע לשם. החדשות הטובות הן שכבר לא צריך מאמץ כזה. אפשר להעתיק תשובה מילד (שאנחנו אמורים להאמין כי ידע אותה מפאת נאורותו וחוכמתו) - ולקבל פרס, תמריץ כספי, על העתקה. רק תודו שאתם פחות "חכמים" מן הילדים הללו, קחו את הכסף ותמשיכו לצפות.
כל זה מתרחש בפריים קייצי מיוזע בו הורים וילדיהם צופים בטלוויזיה ביחד, ומפיקים פקחים שוברים את הראש כיצד ליצור עבורם תכנים משותפים נאותים: כל זה גם מקבל את תמיכתה של שרת החינוך, שהסכימה לענות על שאלות כפי שהסכימה להתחרות ב"אחד נגד מאה ילדים". האם גם היא יצור-ביצה שפורח בעולם החדש הזה? האם כולנו כאלה?
בשלב הבא של האבולוציה הזאת, אני חוששת, אנשים יתחרו על עצם יכולתם לקרוא מילה בת שלוש הברות ולפענח אותה נכון. מחיאות הכפיים יוגברו. האפקטים ינצנצו ביתר שאת. הפאוזות ומתיחת הזמן בין השאלה לתשובה יילכו ויתעצמו. האם הצופים טיפשים יותר ממפיק ממולח? שלוש אפשרויות לתשובה: כן, לא, ובטח. "מי שיגיד "בטח", יקבל עוד עונה.
