את מאשימה את עצמך, כך לפחות יש לך שליטה
אחותך, חברה שלך, אולי בתך או אמך, הוטרדו מינית. אחת מכל שלוש נשים. אם תראו אותן ברחוב, לא תזהו אותן. אין להן קרן על המצח, שתעיד כי הן עברו או עוברות אונס או הטרדה. חלקן במערכות יחסים, חלקן נשואות, חלקן רווקות. ואתם, שלא חוויתם, לעולם לא ממש תדעו מה קורה לנו שם, בפנים
פרשת קצב גרמה לי לחשוב על דברים שלא נעים לחשוב עליהם שוב. אבל זה שם, בפנים שלך, בפרצוף, כמו יריקה.
הייתי בהפגנה בשבת, וכשהגעתי לשם, עמדו לי דמעות בעיניים. לא יודעת למה הרגשתי כל כך חנוקה, הרי מעולם לא נאנסתי, תודה לאל. ועדיין, היה לי חשוב להיות שם. הרגשתי שזה חלק ממני. היה לי חשוב לקחת חלק מסוג של מחאה. סוף לשתיקה, סוף לפחד הזה, שאם רק תדברי - "תראי תראי מה יקרה לך".
לפי המחקרים, אחת מתוך שלוש בנות, שאת או אתה מכירים, סבלו מהטרדה מינית לפחות פעם אחת בחייהן.
חשבתי על מה שאירע לי, לפני הרבה זמן, והתחלתי להיזכר בכל סיפורי הזוועה של חברותיי. א' עברה אחרי ערב שתייה כבד במיוחד "אונס ידידותי", מה שנקרא בלשון החבר'ה, אונס מצד מישהו שאנחנו מכירים. וכשסוף סוף סיפרה על כך לחבורה, אף אחד לא האמין לה. להפך, החרימו אותה, והחליטו להשאיר דווקא את ההוא, האנס, בראש החבורה. ב' עברה גילוי עריות, ג' עברה התעללות מינית מצד בן משפחה בילדותה, ואז בגיל 19 נאנסה ברחוב בידי אלמוני. ד' סבלה מהתעללות מינית מצד בן משפחה כשהיתה ילדה. ה' סובלת את התנהגות בעלה, שמבקש ממנה להגשים כל פנטזיה מינית שלו, גם כשלא נוח לה, רק בשביל שתהיה לו זיקפה. ו' עבדה במקום בו הגברים כל הזמן נתנו לה מחמאות מאוד גראפיות על חלק מסוים בגופה, הציעו לה הצעות מגונות ועצרו אותה בדלת השירותים ולא נתנו לה לעבור, ברוח ספורטיבית-כביכול. וזה פשוט לא נגמר.
אם את או אתה תראו אותן ברחוב, לא תזהו אותן. אין להן קרן על המצח, או כל סימן היכר זה או אחר שיעיד כי הן עברו או עוברות אונס או הטרדה. חלקן במערכות יחסים רציניות, חלקן נשואות, חלקן רווקות. כולן מחייכות רוב הזמן. גם אני. ואתם, אתם לעולם לא תדעו מה קורה שם, בפנים.
שתקום הבחורה שישבה באוטובוס ולא ישב לידה פעם מישהו, שניצל את עצירות הפתאום או את הפניות החדות בדרך כדי להושיט יד שכאילו עפה כי הוא "נרדם" לאזורים אינטימיים בגופה. ועדיין באוטובוס, במצב של צפיפות, בעמידה, מי לא חוותה פעם היתקלות עם גבר שניצל את המצב כדי להתחכך בה? מי לא הרגישה פעם איך מפשיטים אותה במבט כשהיא עולה במעלית עם זר? שתקום הבחורה שלא קיימה פעם יחסי מין מלאים מרצון והסכמה, ופתאום הרגישה איך יד גדולה עוברת מליטוף שיער ללחיצה או דחיפה מסוימת, מאוד אסרטיבית עד אגרסיבית, לכיוון דרום (מבחינתי זו הטרדה מינית, כשזה נעשה בכוח). שתקום הבחורה שתגיד שאף פעם לא עברה סיטואציה בה כל מה שעבר לה בראש זה - היי, היה גבול, וכרגע עברת אותו. למה עברת אותו? הרי בטחתי בך!
הייתי בת 15, עבדתי בפיצריה, הוא היה הבן של הבוס שלי
מבט מקצועי:
למה הן שתקו ולא התלוננו על התקיפה?
פרופ' אלי זומר
ההערכה היא שרוב הנפגעות אינן פונות כלל לעזרה. רק אחוז קטן מעזות להתלונן במשטרה. רובן חורקות שיניים בשקט בחדר הטיפולים ומנסות להתמודד עם דיכאון, בושה, דימוי עצמי פגוע ומגוון של בעיות ביצירת קשרים עם גברים שהתפתחו בעקבות הפגיעה. יש לכך סיבות כבדות משקל
את ההיכרות הראשונה עם האלימות המינית עברתי בגיל 15. הוא היה הבן של הבוס שלי. עבדתי בפיצריה ברחובות. היה שם דוכן חיצוני לרחוב הראשי עם אזור של פיצה ואזור של גלידות. אני הייתי אחראית על הגלידות ועל הניקיון כללי. שטיפת הכלים נעשתה מאחורי הקלעים - כיור גדול מנירוסטה, הרבה כלים שמחכים לסבון. ואני. עם כפפות ורודות מגעילות מפלסטיק על הידיים, מקרצפת. והוא בא לי, מאחור, בהפתעה, מחבק אותי בחוזקה, מנשק אותי על העורף. אני מנסה להתחמק, אבל הוא חזק ממני. ואני איכשהו ניצלתי פעם אחר פעם, בגלל האנשים שבאים והולכים, כי רק אז הוא היה משחרר אותי מלפיתתו.
לא חשבתי אפילו על לספר לאביו. כי מה יקרה אז? יפטרו אותי. זה די ברור. מילה שלי מול מילה של הבן הנהדר שלו. למי הוא יאמין? ואני הרי צריכה את הכסף הזה. אז שתקתי. אבל כל גופי עמד ב"היכון" לפחות חצי שעה לפני שידעתי שאני צריכה ללכת לאותו מקום ארור ולהתחיל לשטוף צלחות.
ופעם אחת אותו בחור בא לביתי, כדי לתת לי כסף שהיו חייבים לי. פתחתי לו את הדלת והכנסתי אותו פנימה. למה? שאלה טובה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא אותי, שכובה על הגב, על השטיח, כשהוא מעליי, מנסה לנשק אותי, הודף את ידיי ומצמיד אותן לריצפה בכוח. ואותי אומרת "לא, לא, לא!" עד היום לא זכור לי איך הצלחתי שזה ייגמר רק בזה. ובכל מקרה, מאז אותו היום לא חזרתי לאותה פיצריה. ונדמה לי שזו הפעם הראשונה שאני מספרת על זה.
אני לא קורבן. אני לוקחת אחריות על החיים שלי
אתם יכולים אולי להגיד שאני משחקת אותה קורבן. תגידו מה שאתם רוצים. אני יכולה להגיד לכם שאני לא קורבן. אני לוקחת אחריות על החיים שלי, אני יודעת יופי להגיד לא. ואני לחלוטין יודעת למה אני מתכוונת כשאני אומרת את המילה הזו. אבל לפעמים, הגבולות כל כך דקים, כל כך שבירים, שאת, כלומר אני, מתבלבלת. ולא רק זה. גם מפחדת. מפחדת על החיים שלך. אז את שותקת. סופגת ושותקת.
אבל כשאת נזכרת בזה, את מרגישה קטנה. את מרגישה חלשה. את מרגישה אשמה. אולי הוא חשב שעשית לו עיניים? אולי הוא ראה איזה פתח? הרי הוא לא בא ככה סתם, נכון?
את מרגישה חסרת אונים. את מרגישה שאם תספרי, יגידו שאת שקרנית. תפתחי פתח לביקורת נגדך. הרי את בחרת לבוא עם מחשוף, נכון? את גם יודעת שזה מה שיחשבו אותם ספקנים. ואת מרגישה כמו זבל.
איך שהוא, במנגנון מסוים שקטונתי מלהסביר אותו, מתהפכות היוצרות, והזבל הוא פתאום את. אולי כי יותר קל לך להאשים את עצמך, כי אם את מאשימה את עצמך, יש לך שליטה כלשהי על המצב שנכפה עלייך. ועדיף לך לחשוב שהשליטה בידיים שלך. שאילו היית עושה משהו קצת אחרת, כל זה לא היה קורה בכלל. ואת צריכה ורוצה את השליטה המדומה הזו בכל מחיר. גם במחיר הנשמה שלך.
אחת משלוש. את. חברה שלך. חברה שלה. אתה – אחות שלך. חברה שלך. אולי אפילו בתך או אמא שלך. אחת משלוש.
לפנייה לכתב/ת 
את מפחדת על החיים שלך, אז את שותקת
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
