"בוא תהרוג אותו, אני מתה!"
חומים, מגעילים, עם מוטת כנפיים של בואינג 747 ואתלטיות שלא היתה מביישת את קארל לואיס בימיו הטובים. מהו בדיוק תפקידו האבולוציוני של הג'וק? למה התכוון בורא עולם כשהכניס גם זוג תיקנים לתיבת נוח, ולמה הוא לא טרח, למען השם, להתייעץ לפני כן עם גברת נוח? הצעה לפתרון התעלומה
התחלתי לצאת עם שירה, ואז גם גיליתי את הג'וקים הראשונים שלה. לא רק את אלה שיש לה בראש אלא אמיתיים – חומים, מגעילים, עם מוטת כנפיים של בואינג 747 ואתלטיות שלא היתה מביישת את קארל לואיס בימיו הטובים. כל קיץ אני מתמודד מחדש עם השאלה הבאה: מהו בדיוק תפקידו האבולוציוני של הג'וק? או למה בדיוק התכוון בורא עולם שהכניס בין היתר זוג תיקנים לתיבת נוח ולמה הוא לא טרח, למען השם, להתייעץ לפני כן עם גברת נוח? היא מן הסתם היתה מציצה לרגע ברשימת המוזמנים, ואז עושה לו פרצוף שכל סלקטור מתחיל במועדון מאמץ כבר בערב הראשון לעבודה. או לחילופין, פשוט מורידה עליהם איזה סנדל תנ"כי. הרי כשאשה מחליטה משהו, גם אלוהים לא יעמוד בדרכה.
שירה היתה אשה חזקה. יצירה של המאה ה-21 - קרייריסטית, דעתנית, לפעמים גם קשוחה. אבל למזלי, היא דאגה גם לא לאבד את הרוך והנשיות בדרך למעלה. היא היתה מסוג הנשים שלא היו צריכות גבר בשביל להחליף נורה או לקדוח בקיר, אלא מישהו בגובה העיניים, איש סוד, חבר. בפעם הראשונה שעלינו לדירתה, היא בדיוק סיימה לספר לי על לקוח חדש ושמן שהצליחה לגייס למשרד, ובעקבותיו הפלאזמה היקרה שמחכה לה זמן רב מדי בחנות. הדלת נסגרה מאחורינו, ובהדרגה תפסה את מקומה של עורכת הדין אשה אחרת – חמה, לבבית, נטולת פוזה והכי חשוב - אמיתית. כמו שאני אוהב.
את הערב סיימנו במיטה שלה. "יש לי מין קטע כזה, שאני פשוט מוכרחה ללכת להתקלח מיד אחרי", אמרה לי, קפצה מהמיטה ומיהרה למקלחת.
"אמא'לה, ג'וק!" פילחה את האוויר צרחה נוראית.
זה גם מה שעבר לי בראש באותו זמן.
"בוא תהרוג אותו, אני מתה!".
סוף סוף הבנתי את תפקידו האבולוציוני
תפסתי את הנעל הראשונה שמצאתי ורצתי מהר. הוא עמד במרכז החדר ביני לבינה, נבוך מתשומת הלב.
הסתכלתי בשירה ובג'וק האומלל לסירוגין, ואז נפל לי האסימון: סוף סוף הבנתי את תפקידו האבולוציוני. בזמן שנשים מלמדות גברים להתחבר לגיל ריבה שבתוכם, ונשים מתחברות לצד הגברי שלהם דרך קריירות משגשגות, בא הג'וק ונותן הזדמנות לגבר להוכיח שהוא עדיין גבר ולאשה להוכיח שהיא עדיין אשה.
באותו רגע שירה היתה מוכנה לוותר על קריירה משגשגת, לבטל את זכות הבחירה לנשים, להחזיר את משה קצב לנשיאות, להישאר בבית ולבשל כל החיים, והעיקר שאני אהרוג אותו כבר, וכמובן לא לשכוח לקחת אותו אחר כך לשירותים, כי אם זה תלוי בה תישאר הגוויה על הרצפה גם בעוד שנה.
הסתכלתי בג'וק, והוא השפיל מבט. שנינו הבנו שהגבריות שלי תלויה בחבטה המדויקת שהוא יחטוף על ראשו בעוד מספר שניות. אבל הג'וק לא גילה אצילות והתחיל לנוס לעבר המגרש הביתי שלו – התפר בין הרצפה לפאנלים. בכל אותה העת הביטה בי שירה בתשומת לב רבה, כמו בוחנת אותי אם אני אוכל להיות האבא העתידי של ילדיה לפי מספר המכות שיידרשו לי להרוג את הדבר.
בסוף הרגתי אותו, לא היתה לי ברירה, זה היה או-הוא-או-אני, ואני רציתי את שירה.
פה אולי הזמן לעצור ולספר שלמרות ששירתתי בצבא, והתחשלתי על ג'בלאות, אני עדיין שונא ג'וקים. פעם טיפס עליי אחד בלילה, ומאז אני בהלם קרב. אבל הייתי חייב לשחק אותה.
אחרי שהכל הסתיים, אזרתי אומץ וסיפרתי לשירה על החשש שלי מהג'וקים שלה. וזה אולי הרגע בו עוברים מהשלב של "לצאת" עם מישהו לשלב שבו מתחילים לפתח איתו או איתה מערכת יחסים. הרגע בו מגלים את הג'וקים של הצד השני ומחליטים אם מתאים לנו לחיות איתם או לא. אומרים שג'וקים ישרדו גם פצצה גרעינית, אז אולי עדיף ללמוד לקבל אותם.
שירה צחקה, אחזה לי ביד ומשכה אותי לכיוון חדר השינה.
לפנייה לכתב/ת 
