פרשת פנחס: גברים, אל תאבדו את הראש

דיון מרתק, עם השלכות מוסריות חשובות, מתנהל עתה בשיח הציבורי שבעקבות פרשת קצב, את מי להאשים בהטרדה המינית. את הגבר המטריד או את האשה המוטרדת.

נראה כי לתורה בפרשה שלנו, "פנחס" ובפרשה הקודמת "בלק", עמדה ברורה למדי הגורסת, כי המטריד אשם ולא המוטרדת. גם כשהתנהגותה פרובקטיבית , גם כשהיא לבושה באופן חושפני ומגרה. התורה דורשת מהגבר (ומהאשה) להילחם בהורמונים המציפים את מערכת הדם שלך. הפעל את קליפת המוח (הקורטקס) שלך, הפעל את ערכיך, הפעל את שיקול הדעת, אל תהפוך לבהמה הפועלת רק מכוח דחפיה האינסטינקטיביים.

בפרשת השבוע שעבר התורה מספרת על היצרים השתוללו במחנה שב'שיטים' (שם מקום). בנות מואב ומדיין התקרבו למאהלים השונים הפזורים במרחב הגדול, לבושות בלבוש מפתה, ומתנהגות באופן פרובוקטיבי שמטרתו המכוונת הייתה לפתות את הגברים שבמחנה. ואכן, "ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

זה לא נגמר בזה, הקשרים הרומנטיים הובילו את הגברים בלהט היצרים לסחף דתי. בנות מואב מזמינות את בני ישראל לפסטיבלים האליליים שטופי הבשר והזימה - "וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן", וכתוצאה מכך העם "נצמד" לאליל המואבי המשוקץ.

מי ייענש? הגברים המפותים או הנשים המפתות?

ובכן, האלוקים מצווה על משה ואהרן לפגוע בראשי העם המשתתפים באורגיה הפרועה והנצמדים אל האליל המואבי. ובמקביל מתחילה מגיפה קטלנית להשתולל בקרב הגברים שמתים כמו זבובים. משה וראשי העם משותקים אל מול המחזה ואינם מצליחים לפגוע במנהיגים המובילים את ההשתוללות הקולקטיבית.

פינחס, נכדו של אהרן הכהן הגדול, מחלץ את המצב מקיפאונו ומביא להפסקת המגיפה המשתוללת בכל, כשהוא הורג את זמרי נשיא שבט שמעון עם כזבי, הנסיכה המדינית הנואפת, עימו.

ברור שחומרת המעשה איננה בעיקר בגלל הצד המיני שהיה בו. אין פה גם אונס, שהרי הנשים המואביות והמדיניות מפתות במודע את הגברים הישראליים, חומרת המעשה קשורה במעבר המהיר של הגברים לפולחן האלילי, כחלק מהאורגיה ההמונית . כפי שהתורה אומרת: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פעור (האליל המואבי)".

אך מה פתאום מאשימים אותם בעבודת אלילים? סוף סוף, הגברים "איבדו את הראש", הם היו קרבן לפיתוי אגרסיבי, שסחף אותם למקדשי האליל הסמוכים כשהם בלהט התשוקה?! ומדוע לא פגעה המגיפה גם בנשים המפתות?

התשובה היא שהתורה תובעת מהאדם "לכבוש את יצרו". התורה דורשת מהאדם להיאבק בהורמונים המציפים את מערכת הדם שלו.. התורה דורשת מהאדם לא להתבהם. האדם הבוגד באשתו, חלילה, לא יוכל לטעון "היא - פיתתה אותי", טענת התורה תהיה: "מדוע לא חשבת על הברית שכרתת עם אשתך, על הילדים שהבאתם יחד לעולם, על התמיכה שהיא תמכה בך בשעותיך הקשות, על האהבה שפרחה ביניכם, מדוע נכנעת לעוצמת ההורמונים ואיבדת באחת את ערכיך".

התורה קובעת – קיומם של ההורמונים איננו פוטר מאחריות. בלשונו של פרויד: האדם נדרש להפעיל את האני העליון על היצרים המציפים אותו. אם אין מצפון דומיננטי אין חברה. זה מתחיל בהטרדה מינית, ממשיך בתרבות של בוגדנות, וממשיך להתנהגות אגרסיבית בכבישים, למלחמה פיזית על מקום חניה ("מי היה ראשון"). למריבות נהגים מטופשות על שום דבר. בקיצור: ניצחון ההורמונים על השכל הישר, ועל הערכים הבסיסיים.

יוסף ואשת פוטיפר

הדוגמא הקלאסית, היא של יוסף השבוי במצרים בבית אחד השליטים , פוטיפר, הנותן בו אמון מוחלט. אשתו המתאווה למגע עם יוסף ודורשת ממנו יום יום לשכב עימה , מנצלת את היעדרות בעלה מהבית תופשת את יוסף בבגדו ותובעת ממנו: "שכבה עימי". המדרש מתאר את יוסף כנמצא במצב של גרייה מינית עזה ביותר, אך רגע לפני הכניעה הוא רואה בדמיונו את פני אביו יעקב המצוי עתה בארץ כנען, ואותו הוא לא ראה זמן רב.

אביו, המופנם עמוק באישיותו של יוסף, מייצג את המצפון, את החינוך, את הערכים המשפחתיים. פני האב מופיעים כמין עוגן מוסרי ומחלצים את יוסף אותו מהסחיפה החושית, האינסטינקטיבית. הוא בורח מהאישה המפתה, תוך שהוא משאיר את בגדו בידיה.

האם אנחנו נהיה 'היעקב' של ילדינו, ברגעי הקונפליקט? האם אנו בונים את ה'מצפון', מקנים ערכים, כהורים, כמחנכים?

פרשתינו מסתיימת בהענשת המדיינים (ולא המואבים) על התנהגותם כלפי ישראל. התנהגותם המכוונת, הלא-תמימה, הייתה פוגענית ושימשה נשק מתוחכם בידי האויבים. האלוקים מצווה את משה להינקם בהם. אך גם כשהם ראויים לנקמה, אין הנשק המתוחכם בו הם השתמשו מהווה הצדקה ל'איבוד הראש' של אותם גברים ישראליים, ואינו מהווה אליבי.