שום חילונים לא יבואו

שתי הפגנות נערכו לפני שבוע. במוצאי שבת ערכו התנועות הפמיניסטיות הפגנה גדולה בתל אביב נגד מזוז וקצב. ההפגנה נפתחה בשבת עצמה ואיש לא חשב לחכות לדתיים ולצאת השבת. הרצון להיכנס לחדשות של שמונה בטלוויזיה, שגם הן לא מחכות לדתיים, היה יותר חשוב למארגנים. כעבור שלושה ימים, לעומת זאת, בעצרת בגן הוורדים בירושלים שקיימו צעירי "מעגלי צדק", חיכו הדתיים גם חיכו לחילונים אבל הם לא טרחו להגיע.

על הבימה עסקו הדוברים בעושק עובדי הקבלן בישראל, נושא שהוא חלק מפעילות סדרתית של יוזמי 'התו החברתי'. על הדשא, שלושה מכל ארבעה אנשים שאלו את עצמם ואת זולתם שאלה דומה באותו טון תמה ונעלב: למה אין כאן חילונים? איפה החילונים שהיינו בטוחים שיגיעו ברגע שנתחיל לעסוק בעניינים שאינם שנויים במחלוקת פוליטית? למה הם לא באים?"

התשובה היא פשוטה וכואבת: החילונים לא באים לעצרות שדתיים מארגנים, בגלל שאלו עצרות שדתיים מארגנים. זה לא משנה אם מדובר בבית כנסת או בהפגנה, במיפגן פוליטי או בשלום-זכר.

אם האירוע מאורגן על ידי דתיים, והתוכן שלו, הנאומים, וה"לוק" הכללי מריחים מדוסיות, שום חילונים לא יבואו. זה לא אטרקטיבי מבחינתם להשתתף בהפגנותינו גם בנושא מעורר הזדהות, חשוב ומשותף לכולם. אפילו בערבי הידברות ופיוס בין דתיים וחילונים יש מחסור חמור בחילונים (אם לא נחשיב דתל"שים).

בעוד שלדתיים, כקבוצת מיעוט איכותית, הקשר עם החילונים הוא קריטי, הרי שהחילוני מתייחס לקשר עם דתיים בתור תחביב. אם יוצא – למה לא. אבל לנסוע במיוחד מתל אביב להפגנה עם מלא דוסים? נו, באמת. בעוד שהדתי המפגין משתוקק לקרבתו של החילוני ורואה בזה ערך בפני עצמו, החילוני די אדיש לאהבה הנכזבת הזו. מרוב רגשי נחיתות, הדתי בא לא רק להפגין למען העניין, אלא גם להפגין שאיכפת לו, שהוא דתי-אבל-בסדר, שהוא יהודי המתעניין גם בנושאים חברתיים ושהיהדות היא דת של צדק וזכויות ואהבת אחים. והחילוני? מפהק בנימוס ולא בא, כי לא בא לו.

אין בדברים שלי תלונה או טרוניה ואפילו לא אכזבה, אלא רק הכרה במציאות. תרגיעו, תרגיעו. תהיו 'קולים'. אנחנו הדתיים קצת אובססיביים מדי ברצון ל"לגיטימציה", נואשים כעלמה שהדייט לא מחזיר לה צלצול, ואנחנו לא מבינים שהחילונים לא עסוקים בנו ובייסורינו כל הזמן. אם אנחנו הדתיים רוצים לקדם נושא אידיאולוגי מסוים, צריך לקדם אותו בלי קשר להצטרפות העתידית של ההמונים נטולי הכיפה.

צריך לעסוק ולהשקיע בנושאים חברתיים כי מדובר בעניינים חשובים ובוערים, כי זה יהודי וגם כי זה יועיל לחברה הדתית והישראלית כולה. גם אם החילונים לא יבואו. גם אם חלק מהחילונים אפילו ימשכו ידם מהתחום הזה, כמו שהפסיקו להתעניין בהגשמה התיישבותית ובשירות צבאי ארוך-שנים מהרגע שתפסנו פיקוד. כן, אנחנו הדתיים כנראה לא שוס גדול בעיני חילונים רבים. לא נורא, זה לא צריך למנוע מאיתנו לפעול כיהודים וכאזרחים בכל נושא שבא לנו. מחיאות כפיים מהציבור כולו הם הבונוס, לא המטרה.

לנגד עינינו המשתאות, סדר היום של החברה הדתית מתגוון ומתעשר. היכולת הארגונית וגם העובדה שאנחנו נעים בדבוקות ממקום למקום וממשימה למשימה, מאפשרות לדתיים להציב ולהשיג יעדים חדשים. במקום למחוא כפיים לעצמנו על ההתבגרות היפה הזו, אלף איש על הדשא מביטים לבימה ורוצים לקבל מילה טובה, או שתיים לא יותר מזה, משלושת החילונים הנכבדים שהוזמנו לשאת דברים באירוע. כאילו אם לא נזכה להכרה ולהשתתפות של החילוני הסמוך למקום מגורינו, לא עשינו כלום.

ארגונים כמו "קולך" הפמיניסטי ו"מעגלי צדק" החברתי הם סוכני שינוי חשובים מאין כמותם. ממש קטרים שיסחבו אחריהם את עגלת הציונות הדתית והחברה כולה לא פחות מ"גוש אמונים" ומ"מרכז הרב" של שנות השבעים. אם רק נתעסק קצת פחות בשאלה למה חילונים לא מצטרפים להפגנות ולתפילות מנחה שלנו, נהיה קצת יותר בריאים בנפשנו. שווה לנסות.