אמא לא אוכלת

לפני חמש שנים, כשאמה נפטרה, היא הפסיקה לאכול. כלומר, מבחינתה היא דווקא אכלה: מלפפון, גזר, כפית גבינה לבנה. כל יום, כל היום. ”אם עד אז הייתי אוכלת 1,000 קלוריות ביום, מאותו משבר התחלתי לאכול 200 קלוריות לכל היותר ליום”, היא משחזרת. רק אז אובחנה לראשונה כחולת אנורקסיה. ”הרגשתי אנורקטית המון שנים אבל אף פעם לא קיבלתי גושפנקה מקצועית להרגשה הזאת. הייתה תקופה שסבלתי מהתעלפויות והגעתי לבדיקות. אמרו לי את במתח, תלמדי טכניקות הרפיה”.

- איך מתפקדים עם אנורקסיה כשיש לך משפחה משלך?

”הילדים התרגלו שאמא לא אוכלת. היא טועמת קצת ולא צריכה יותר. וזה לא שהתייחסתי לעצמי כחולה. להפך. כל השנים אני מתפקדת תמיד ברמות של טורבו: מארחת ארוחות ל־30 איש כל שבוע כי האבסורד הוא שהתחביב העיקרי

 שלי זה בישול, מגדלת את הילדים, מנקה בעצמי את כל הבית. האוכל היה שם בשבילי כדי להעניק אהבה וחום לאחרים. בשביל עצמי הוא תמיד היה מחוץ לתחום”.

למחלקה להפרעות אכילה באחד מבתי החולים היא הגיעה במשקל של 39 קילו על גובה 1.60 מטר, לאחר שיום אחד התעלפה בבית והובהלה בדחיפות לבית החולים. "מצד אחד האשפוז חיזק אותי כי העליתי כעשרה קילו במשקל, אבל מצד שני העלייה במשקל הבהילה אותי עד מוות”, היא מודה. ”מאז שהשתחררתי מהאשפוז הפחתתי חמישה קילו, למרות שאני נמצאת במעקב ובטיפול אצל דיאטנית ופסיכיאטר. קשה לי להשלים עם הגוף שלי כשהוא יותר שמן. תמיד באיזשהו מקום תהיה לי מלחמה עם אוכל, אף פעם לא נהיה ידידים ותמיד אשמור ממנו מרחק. גם היום, למשל, אני מבועתת מהרעיון שגבינה צהובה תיכנס לי לפה”.