"לא" ללינץ' במזוז וקצב
ההתקפה הנזעמת על היועץ המשפטי והניסיון לשפוט את הנשיא לשעבר בכיכר העיר מעידים על תופעה מסוכנת
עסקת הטיעון בפרשת קצב עוררה פרץ של זעם המוני ותקשורתי שלא נראה במחוזותינו זמן רב. מנקודת ראות של שלטון החוק והמשפט, זהו מצב בלתי נסבל. מערכת משפט מתוקנת חייבת להיות משוחררת מלחצים, גם של אישים בצמרת וגם של ההמון. ובדיוק כפי שפסול היה הנסיון של גורמים בכירים להשפיע על מזוז שלא להגיש כתב אישום נגד קצב - כך פסול הניסיון לכפות עליו לבטל את עסקת הטיעון.
אכן, היועץ המשפטי עשה שגיאות במהלך הטיפול בפרשה זו, בעיקר בכל הקשור לדיווחים לתקשורת. ועדיין, מערכת משפט מתוקנת אינה יכולה לפעול תחת לחץ ההמון והתקשורת. כך היה בימים האפלים של מעשי הלינץ' בארצות-הברית: כאשר קצרה רוחו של ההמון מלהמתין עד אשר החוק והמשפט יענישו אנסים ורוצחים, לקחו האזרחים את החוק לידיהם, פרצו לכלא ותלו את החשוד בכיכר. מי שבוחן את הרקע למעשי לינץ' אלה, מגלה מציאות קשה - אובדן אמון האזרחים במערכת המשפט שתעשה צדק, ובמערכת השלטון שתבטיח סדר וביטחון.
ההתקפה הנזעמת על היועץ והניסיון לשפוט את הנשיא לשעבר בכיכר העיר משקפים אותה מציאות. יש סימנים רבים למדי לכרסום באמון העם במערכת המשפטית. התפרצות הזעם נגד מני מזוז משקפת שיא חדש באי-אמון זה. במקביל, התערער גם הביטחון בהנהגת המדינה ובמערכת הפוליטית, והנשיא לשעבר קצב הפך סמל להשחתה של המערכת כולה. מבחינות אלו, הזעם הציבורי על עסקת הטיעון משקף תהליכים חשובים ומסוכנים בחברה ובמדינה. הבעיה היא הכתובת - הציבור והתקשורת שכחו היכן הזירה שלהם ומהי הכתובת האמיתית לזעם ולביקורת.
נתחיל בנושא הזירה הנכונה. בחברה ומדינה מתוקנות יש שתי מערכות נפרדות המנחות את חיי האזרח: האחת - החוק הפלילי והמשפט, והאחרת - הערכים והנורמות. החוק קובע את רצפת ההתנהגות הנדרשת לקיום החוק והסדר, ועל הפרת החוק מטילים בתי-משפט עונשים. הערכים והנורמות הם במישור עליון יותר, הם קובעים דרישות מוסריות. המבחן שלהם הוא דעת הקהל, הקובעת אם האיש ראוי לכבוד או לקלון.
הבחנה זו חשובה במיוחד כאשר דנים במנהיגות לאומית. כדי להרשיע אדם במשפט הפלילי, צריך הוכחות מעבר לכל ספק סביר. ואילו במישור המנהיגותי-ציבורי, צריך המנהיג להוכיח את יושרו וצדקתו מעל לכל רבב. ההוכחות במשפט פלילי מובאות בפני בית-משפט, ואילו ההוכחות המנהיגותיות צריכות להיות מוצגות בפני העם. בשנים האחרונות התפוררה מערכת הנורמות והערכים בחברה הישראלית, וכתוצאה מכך המשפט הפלילי הפך למבחן בלעדי להתנהגות נאותה גם של מנהיגים. לכן, גם מנהיגים שבימים כתיקונם היו מודחים או מתפטרים כיוון שדבק בהם רבב, נשארים בתפקידם עד שהמשפט הפלילי יחרוץ את דינם. מציאות בלתי-תקינה זו היא אחד הגורמים למשבר הנוכחי.
למד מהחברים בצמרת
הדיון בהתנהגותו של קצב צריך היה להתחיל במישור המוסרי והערכי מול העם. כבר אז, בשעה שהועלו החשדות, היה עליו להתפטר. אך כיוון שהוא הורגל, כמו חבריו בצמרת, שרק הרשעה פלילית מסירה אותו מכיסאו, עבר הכדור למגרש הפלילי. אולם הציבור, שחש שמנהיגים צריכים לתת את הדין בפניו, ממשיך לרדוף אחריו למגרש הפלילי, וכך נוצרו התנאים לערבוב בין שתי הזירות השונות - משפט העם והמשפט הפלילי, שיבוש שמערער את שניהם. עורכי-דין הופכים ליח"צני תקשורת, ונואמי כיכרות חורצים משפט.
ומן הזירה ששובשה, אל הכתובת הנכונה. הזעם הציבורי שמופנה כלפי קצב מבטא את הסלידה מן המערכת הפוליטית כולה, והניסיון לשופטו בכיכר משקף איבה לפוליטיקאים. משכך הדבר, עולה השאלה המרכזית האמיתית מבחינה ציבורית בפרשת קצב: כיצד מגיע אזרח למשרות של מנהיגות לאומית? מערכת פוליטית בריאה קובעת ומגדירה מהם הכישרונות ומהן הסגולות שמכשירים אדם להיות מנהיג, ולאורן מסמנת את הפגמים והחולשות שצריכים למנוע את עלייתו לצמרת. יש סימנים רבים לכך שעלילותיו של הנשיא לשעבר היו ידועות לאישים רבים במערכת הפוליטית וגם בתקשורת, במידה זו או אחרת של חומרה, במשך שנים רבות. העובדה שלמרות זאת הצליח קצב להתקדם, למלא משרות חשובות ולהגיע לצמרת המדינה, מלמדת שבמערכת הפוליטית פשו רקבון ואטימות.
שורשיה של מחלה זו קדומים למדי. הרגישות לכבודן של נשים ולזכויותיהן היא חידוש בחברה הישראלית. בזמנים עברו, כמה ממנהיגי ישראל הפופולריים והנערצים ידועים היו כרודפי שמלות, ואיש לא בדק אז אם במסגרת רדיפות אלו לא היו מעורבים יחסי מרות או כפיה. באותם ימים קצב היה פוליטיקאי צעיר, ויכול היה למצוא היתר לעצמו מכמה דוגמאות שהיו לנגד עיניו. מסתבר כי השינוי החיובי בנורמות של החברה הישראלית פסח על הפוליטיקאים. כמו בנושאים אחרים, המשיכה המערכת הפוליטית להיות אטומה לרוחות חדשות בעם.
מבחינות אלו, ההתעניינות הציבורית באיש קצב ובמעשיו היא טעות חמורה. על מעשיו כאדם ישלם במשפט. השאלה האמיתית והחשובה היא - כיצד הגיע איש כזה למשרה העליונה במדינת ישראל. ובשאלה זו צריך להעמיד למשפט העם את המערכת הפוליטית כולה. גם התרבות והחינוך שלנו אינם יוצאים נקיים מפרשה זו. אם אכן נכון שמדובר במעשים סדרתיים, שנעשו תחילה במשרדי ממשלה ואחר-כך בלשכת הנשיא, מקומות הומי עובדים, האם ייתכן שאיש לא ידע ואיש לא שמע? שמא היו רבים שידעו ושתקו? ומדוע שתקו - האם חששו למקום עבודתם, ואולי חשבו שמדובר במעשי "שובבות"? תהיה אשר תהיה התשובה, אין היא מוסיפה כבוד לתרבות שלנו.
העם כועס וכנראה גם צודק. אולם זו אינה הצדקה מספקת למשפט בכיכר העיר. הרבה יותר קשה לערוך חשבון נפש אמיתי. אך זה המעשה החשוב.
ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ומשפטן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
