בגידות: מה יהיה עם סיפורי הבגידה האלה?
כתיבה על נושא בגידות, בין אם היא מציגה את ייסורי הצד הנבגד ואת לבטי הבוגדים, בין אם היא קלילה כמו הרומן בהמשכים של ליהי, אינה מהווה חלילה עידוד למעול באמונו של בן הזוג. להפך – היא מציגה מראה מול העיניים, ופותחת פתח רחב לדיון בנושא הזה, ניאוף, מכל הצדדים. כמו נושאים אחרים שאותם אנחנו מלבנים יחד כאן, בערוץ יחסים
"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו; אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת בדרכה שלה".
המשפט המפורסם הזה, איתו פותח לב טולסטוי את ספרו הקלאסי "אנה קרנינה", יכול להסביר למה כותרות העיתונים עוסקות לרוב במקרי פשע, מלחמות ובעיות. מעבר לעובדה שאין כאן בימים אלה הרבה חדשות טובות, האמת היא שאם הכל בסדר, זה פשוט משעמם. שום דבר "לכתוב עליו הביתה" - או לערוץ יחסים.
רוצים לדעת מה הנושאים הכי פופולריים בערוץ יחסים? אולי תוכלו לנחש בעצמכם – בגידות, סיפורי אהבה נכזבת, רשימות מסוג "מלחמת המינים". וגם, למרבה השמחה, סיפורי ההיכרות של הזוגות, בשביל התקווה.
בשום מקום בערוץ יחסים לא תמצאו בקשה "כיתבו לנו סיפור על הבגידה שלכם". להפך, אני מזמינה אנשים לספר את סיפורי האהבה שלהם. ובכל זאת, אנשים כותבים מיוזמתם סיפורים על בעיות בחיי הנישואים, סיפורים על בגידות ועל לב שבור. הם כותבים בעיקר מהלב, על מה שמעיק עליהם, ולפעמים, כותבים מהדימיון, תרחישים על מה שהכי מפחיד אותם. ואם זה כתוב טוב ומעניין – זה גם יתפרסם.
מצאתי לנכון לכתוב את הטור הזה בגלל אימייל ששלח לי אוהד, אחד הקוראים, בזו הלשון:
"תראו חברים יקרים. ככל שחולף הזמן מוסד הנישואים הולך ומתערער, יש לכך סיבות רבות ומגוונות. אין ספק כי ערעור של מוסד זה גורם נזק כבד לחברה תקינה במדינת ישראל.
חישבו על ילד שהוריו התגרשו, על אחת כמה וכמה כשהסיבה לכך היא בגידה. האם עובדה זו לא תשפיע על אישיותו במהלך חייו? ניתן להניח כי לרוב, ההשפעה תהייה שלילית.
באתר ynet, שהוא אתר מכובד, עם כניסות רבות כל יום, מתפרסמים מאמרים/סיפורים על בגידה.
האם עובדה זו לא נותת רוח גבית לתופעה זו, שבסופו של תהליך תוצאותיה שליליות?
איך לדעתכם נער או ילד מתבגר, הקורא את הסיפורים האלו, תופס בעיניו מהי זוגיות?
האם תכנים אלו לא יבנו אצלו תפיסה מעוות של ערכי נאמנות, רעות ואהבה?
האם אתם חושבים שלטווח הרחוק זה נכון ומועיל לפרסם מאמרים/סיפורים כאלו? אם כן מה התועלת בכך?
אולי כדאי לעשות פסק זמן, כדי לחשוב רגע אילו גלים נוצרים ממה שאנחנו מפרסמים, כי אם אלו גלים המייצרים ומגבים תופעות שליליות, אולי כדאי שנשקיע יותר בהפצה של תכנים המעודדים יצירה של גלים חיוביים מחד, ודחייה של נורמות התנהגות שליליות מאידך".
אז הנה, אנחנו עושים לרגע פסק זמן, כדי לחשוב על זה. בימים אלה, במסגרת "קריאת קיץ" קלילה, מתפרסם הרומן בהמשכים של ליהי גיאת, "קרואסון על הבוקר", שהבגידה עוברת בו כחוט השני. הסיפור מעורר מצד אחד התעניינות מציצנית, מצד שני תוכחות נזעמות. "זה לא את, זה אני", סיפוריו הפופולריים של במי רדר, מתובלים לעיתים קרובות בענייני בגידה, מצד הגבר או האשה. בראשית ימי הערוץ, התפרסמו יומני הבגידה של קשת אופטימי ועוררו טוקבקים קיצוניים נגדו, שאיחלו לו שאשתו תעשה לו מה שהוא עושה לה. ומהכיוון ההפוך, אתמול התפרסמה כאן רשימה מאת אורית גל, המסבירה מדוע היא לא מסכימה לצאת עם גברים נשואים. נטע סיון כתבה לפני זמן מה על "קארמה רעה" למי שבוגד, בבחינת "הכל עובר עליך".
כמו שפרסום כתבות על פשעים אינו מעודד פשיעה, אלא להפך, מעודד גינוי לפשיעה וזהירות מפניה, הכתיבה על נושא הבגידות, בין אם היא מציגה את ייסורי הצד הנבגד ואת לבטי הבוגדים, בין אם היא קלילה כמו הרומן בהמשכים של ליהי, אינה מהווה חלילה עידוד למעול באמונו של בן הזוג. להפך – היא מציגה מראה מול העיניים, ופותחת פתח רחב לדיון בנושא הזה, מכל הצדדים. כמו נושאים אחרים שאותם אנחנו מלבנים יחד כאן, בערוץ יחסים.
הלוואי שהיתה לנו תרופת פלא נגד התפוררות הזוגיות
אוהד כתב, ובצדק, על כל מיני חוליים שאנחנו מרבים לעסוק בהם במדור. והבסיס הוא שמוסד הנישואים אכן עלה על שירטון, לפני כמה דורות. לא קל לגדול במשפחה מפורקת. הלוואי שהיתה לנו תרופת פלא נגד התפוררות הזוגיות. אנחנו מנסים לתת כאן עצות, של מיטב היועצים, אבל לאף אחד אין בעצם עצת זהב איך לשמור על תא משפחתי מאושר לכל החיים.
בגיל 20 עוד היינו תמימים. באמת האמנו שנאהב לכל החיים את אותו אדם. חשבנו שנצמח יחד, נבלה יחד, נזדקן יחד ונסיים יחד. אבל איכשהו עם השנים גדלנו קצת. והתחלנו לראות שלצבע הוורוד יש כל מיני גוונים. חלקנו חורקים שיניים ומנסים, למרות הקשיים, לשמור על המשפחה. חלקנו אפילו מצליחים. וחלק – לא מצליחים. בשלב מסוים, כשהמספר הכשלונות עלה על מספר ההצלחות, התחלנו להרהר בשאלת "יחסינו לאן".
איך לומדים משהו משגיאות מטופשות של אחרים
גם אנחנו רוצים להיות נאמנים ושלווים ורגועים ואהובים לכל החיים. אבל איכשהו זה לא תמיד יוצא. והטורים והסיפורים? אלה רק טורים וסיפורים. חלקם מתפרסמים כי הם מעניינים. חלקם - כי הם מזעזעים. רובם מתפרסמים כי הם פשוט עוסקים בנושא של יחסים, יחסים שמצליחים, וגם כאלה שלא כל כך. ובאלה שלא כל כך מצליחים – בעיקר בלמה הם לא. איך לומדים משהו משגיאות מטופשות של אחרים. איך אנחנו מקיפים את כדור הארץ וחוזרים לאותה נקודה. איך ההיא שהיתה לנו נפש תאומה ובגללה עזבנו משפחה, הפכה עם השנים להיות גם היא סתם אחת שגרה איתנו באותו בית. ובין לבין, אנחנו מנסים לפעמים ללמוד משהו מהתגובות.
מלבד מקרים די נדירים של נואפים כרוניים, בגידה היא לרוב לא גזירה משמיים, אלא תוצאה של מערכת יחסים בין שני אנשים ומה שקרה ביניהם. לפעמים, תוצאה של הזנחה מצד אחד, או משני הצדדים, שיוצרת פתח לכניסת גורם חיצוני בין שני בני הזוג. ולפעמים, נדירות עוד יותר, מוצאים כך באמת בן זוג לפרק ב' נכון יותר, שאולי יימשך באושר עד שהמוות יפריד בינינו, אם לא נחטא שוב בחטא האדישות וההזנחה.
צודק אוהד, אלה אינן נורמות שהנוער צריך להתחנך על פיהן. לא בעל של אשת עסקים בכירה שמבצע מעשים מגונים באחות שבאה לטפל באשתו. לא שר משפטים עם בת זוג צמודה, המנשק מישהי על הפה בלי רשות. ובטח שלא נשיא מדינה נואף (במקרה הטוב). אם יש דבר אחד טוב בפרשיות הדוחות והעגומות האלה, הוא שאפשר לראות את תוצאותיהן הקשות, אולי ללמוד לקח, אולי אפילו לנצל את ההזדמנות כדי לומר לילדים שצופים איתכם בחדשות בטלוויזיה, או קוראים עיתונים – זה רע. זה פסול. כך אל תעשו.
ואם כבר מדברים על חינוך הדור הבא, אני, למשל, מעדיפה שהבן שלי לא יקרא בערוץ יחסים. התכנים כאן מיועדים בפירוש למבוגרים, ואשמח אם תנחו את הילדים ברוח זו.
לפנייה לכתב/ת 
