תעזבו את גילה
זכותה לספר לעצמה את הסיפור שלה. אם תעזוב את משה ו"תצא בסדר" עם ארגוני הנשים - אתן תתנו לה פנסיה?
ממקומן של הנשים הצופות מהטריבונה קשה מאוד להבין אותה. איך היא לא רואה את מה שהן כולן רואות? איך היא לא מבינה? ואיך היא משמיעה אמירות מגוחכות כל-כך בתקשורת? והן לא מאמינות לה שהיא לא יודעת.
מודעות, ידיעה, ידע - אלה מונחים מתעתעים. כשאשה לא רוצה לדעת, היא לא יודעת. היא באמת לא יודעת. לכל רמז וסימן היא תיתן פירוש הגיוני לגמרי מבחינתה, היא תצרף את הפרטים לכדי סיפור לגמרי משכנע, והמציאות מבחינתה היא רק זו שהיא יודעת אותה. כל סיפור אחר הוא בשבילה סכנת חיים - החיים שהיו לה והחיים שיהיו לה.
נשות מופת אחרות, הנזכרות באותו הקשר, פעלו כולן מאותו מקום בדיוק: מנגנון ההישרדות של הגברת קצב שונה מזה של הגברות קלינטון, נתניהו ומרדכי בכך שהבחירה שלהן היא אולי ממדרגת מודעות גבוהה יותר (הן לא הכחישו את הפרטים שפורסמו אודות מעללי בעליהן), אבל המשותף לכולן הוא שמירה מדויקת על האינטרס האישי. כולן ניהלו את הבחירה האישית שלהן מתוך תועלת אישית.
חשוב שנדע כי נשים כאלה - בין שהן רק נבגדות על-ידי בעליהן ובין שבן-הזוג גם פשע כלפי נשים אחרות - הן עיוורות לחלוטין ל"אשה האחרת" או ל"נשים האחרות". מצוקתן של האחרות אינה עוברת
את מסך האשה החוקית; היא אבלה את הפגיעה בה. את ההשפלה שלה. את חיי השקר של עצמה. את האחרות היא רואה מתוך הכאב שלה כשותפות לדבר עבירה, כחלק ממי ומה שפגע בה. לכן, אין זה פלא שכשהן מחליטות לסלוח לבן-זוגן, בו הן מושקעות לגמרי מבחינת נכסי חייהן, עדיין הנשים האחרות הן האויב. עדיין המתלוננות, מא' ועד בכלל, הן "בחורות חולות", כמו שגילה אומרת.אבל בין כך ובין כך, תעזבו את גילה. הרי אין לכן מה להציע לה ליום שאחרי. נניח שהיא עוזבת את משה ו"יוצאת בסדר" עם ארגוני הנשים - מי תהיה שם בשבילה לממן לה את הפנסיה? מי תהיה שם בשבתות ובחגים? מי תפצה אותה על ריסוק המשפחה?
תעזבו אותה. תנו לה לספר לעצמה את הסיפור שלה. זכותה. ואת תחושת הצדק הטבעי הפגועה שלכן, רפאו במקום אחר.
