אנחנו לא מפונקים, רק פשוט חולים יותר חזק
גברים בנויים חזק יותר, ולכן כשהשפעת נוחתת עלינו, אנחנו מושבתים. תנו לנו לשבור רגל. אולי איזה כדור תועה בחזה, או סתם להיכנס בקיר עם מכונית. קטן עלינו. אבל חיידקון קטן?
קוראים לנו "המין החזק", אבל זה ממש לא מחמיא לנו כשקוראים לנו ככה. לא שזה מעליב אותנו, אבל אנחנו יודעים גם ככה שאנחנו החזקים. העניין הוא שכשאנחנו חולים, אנחנו לא יותר מסכנים - אנחנו פשוט חולים יותר חזק.
אפשר לכתוב כאן שוב את רשימת ההבדלים בין נשים לגברים. בתווי הפנים, במבנה הגוף, אולי אפילו בתכונות מסוימות כמו התמצאות בשטח, או כושר ביטוי מילולי. אבל כשזה נוגע למחלות, אתן לא מנוגה ולא ממאדים. אתן פשוט לא מכאן! אנחנו כן.
אנחנו, הגברים, בנויים חזק יותר, ולכן כשהשפעת, למשל, נוחתת עלינו לביקור, אנחנו מושבתים. תנו לנו לשבור רגל. אולי איזה כדור תועה בחזה, או סתם להיכנס בקיר עם מכונית. קטן עלינו. אבל חיידקון קטן עם חום?
אנחנו לא עושים הצגות. אנחנו באמת על סף מוות. אתן צריכות להבין: תחבושות מכוסות דם, גבס עד הצוואר וקביים תחת בית השחי? את זה רואים. בגלל זה קל לנו להמשיך לעשות את כל מה שעשינו יום לפני כן. אבל אי אפשר לראות בעין בלתי מזוינת את הווירוס הדפוק שנחת מאיזה מדינה מזרח אסייתית שהחליט שאנחנו המקום המתאים לגדל משפחה, בו אנחנו לא בנויים לטפל. ומכאן מתחילות הבעיות.
הגבר שבתוכנו מסתכל על היריב העלוב שבמראה
ככה זה נראה מהצד שלנו: אנחנו הולכים לישון בלילה הקודם, עליזים ושמחים, מניחים את הראש על הכרית ומנתחים איך נציל את העולם ביום הקרוב. אנחנו נרדמים עם חיוך על השפתיים, יודעים כמה אנחנו חשובים ופוריים. במשך הלילה איכשהו אנחנו זזים קצת באי נוחות, ולקראת הזריחה נפלט לנו איזה שיעולון, אבל אנחנו מתעלמים. בבוקר אנחנו מתעוררים, והראש שלנו מרגיש כמו בתא לחץ. אנחנו קמים לצחצח שיניים, והגבר שבתוכנו מסתכל על היריב שבמראה. ההוא נראה כזה אפס עלוב, שאנחנו לא מבינים איך בחרת בו בלילה על פנינו.
בשלב הזה הברכיים קצת חלשות, וקשה לעמוד יציב מול החבטות העזות של המברשת בחלל הפה, אבל אנחנו מתגברים. אנחנו מדדים למטבח, מנסים להבין מה עשינו בלילה שגמר אותנו כל כך, ולא נזכרים בשום דבר רב משמעות.
את הלגימה הראשונה של הקפה המגעיל אנחנו יורקים במהירות לכיור, כי שוב קנית אבקת פחם במקום נס קפה. יש לנו בחילה קטנה, ואנחנו רוצים תה. את כבר לא בבית, כי בדיוק היום החלטת לצאת מוקדם לאיזו פגישה מסתורית שהרבה יותר חשובה מלבדוק שאנחנו חיים. אז אנחנו עושים לעצמנו תה ועוברים על רשימת המטלות שמתוכננות להיום.
הפיגומים שאנחנו צריכים להתקין? אי אפשר עם פיק ברכיים כזה. הישיבה עם הרואה חשבון? איך אנחנו יכולים להתרכז כשהראש אטום? רצית שנעצור בדרך הביתה בסופרמרקט לקניות? השתגעת? כל ריח עושה לנו בחילה! עצם המחשבה הזאת מחלישה אותנו עוד יותר, ואנחנו הולכים בחזרה למיטה, או לפחות מנסים, מתמוטטים עם הבגדים ונותנים חיידקון המכוער לעשות בנו עוד שמות.
ואז, רק אז את חוזרת הביתה. "ראבק? אתה בבית?".
כאילו דא! לא, אני לא בבית, אני חוצב מנהרה לרכבת התחתית, ככה, במצבי האנוש.
את נכנסת לחדר, ואת דווקא די נחמדה באופי, אז את מתיישבת על קצה המיטה, שמה לנו את היד על המצח, אומרת שיש לנו חום ושואלת אם אנחנו רוצים משהו. כן. אנחנו רוצים להיות בריאים. אנחנו לא בנויים להישאר במיטה. זה לא אנחנו! אז אנחנו שונאים את העולם ואת כל מה שמסביבו ומבקשים כדורים ותה.
את מחליפה בגדים. את מנקה את הבית, או מסדרת את התיק שלך, או חופפת שיער, או רואה את תוכנית הטלוויזיה שחיכית לה מהבוקר, ובסוף מגיע התה. את לא מבינה למה אנחנו כועסים, כי לדעתך זה היה מהר מאוד.
אנחנו לוקחים את הכדורים, שותים את התה ונרדמים. אחרי שעה אנחנו מתעוררים כמו חדשים. אז אנחנו לובשים חלוק ובאים לסלון להצטופף לידך. פתאום אנחנו מתפנקים קמעה. קודם כל עברנו טראומה נוראית היום – לא יכולנו לתפקד, וזו בשבילנו חוויה מזעזעת. אבל גם כי ככה אמא למדה אותנו. הילד חולה? יש חום? חלש? בוא שים ראש מותק, אמא תפנק אותך. אבל את מקפידה שנבין שאת לא אמא שלנו. את נחמדה, אבל יש גבול.
אנחנו מנסים להיות נחמדים. איך היה לך היום בעבודה? את מתחילה לענות, ואנחנו דווקא מקשיבים לשם שינוי, כי היה לנו יום מה זה משעמם במיטה. אבל אחרי שתי דקות כבר הבנו את המסר. רק שאת בשלך, ואנחנו שוב מתחילים להרגיש רע.
אחרי חצי שעה שלא הפסקת, אנחנו מבקשים טובה. את שואלת מה ואנחנו מבקשים עוד כוס תה. את נחמדה ומביאה. רק כשחזרת אנחנו נזכרים שאולי כדאי שניקח עוד כדורים. אז אנחנו מבקשים. את עוד צוחקת שחבל שלא נזכרנו כשביקשנו את התה. מה לעשות? אנחנו חולים ולא זוכרים טוב. אבל את נחמדה והולכת להביא.
אחרי הכדורים אנחנו מרגישים קצת יותר טוב, אז אנחנו שואלים אם את לא רעבה. את מיד מבינה ואת כבר לא נחמדה כל כך, אז את אומרת "עוד מעט". אנחנו יודעים שעוד מעט יהיה מאוחר יותר, וכל מה שאנחנו רוצים זה בסך הכל להבריא כמה שיותר מהר, כדי שנוכל למלא את כל ההתחייבויות כלפייך שלקחנו על עצמנו. אז אנחנו אומרים "כמה אחר כך?" ומנסים לשוות לזה קול מתפנק, כדי להראות שאנחנו אסירי תודה. את עונה "אתה כל כך חולה שאתה לא יכול להכין לך משהו לבד?" ובזה הרגע התפוצץ תהליך המשא המתן. אנחנו במלחמה!
"תודה באמת", אנחנו אומרים. אנחנו קמים בהפגנתיות, להראות שאנחנו לא צריכים מכן כלום. את אומרת "רק יגמרו החדשות ואני אעשה לך משהו", ואנחנו מיד עונים "לא, לא! אל תפריעי לעצמך! אנחנו יכולים להסתדר לבד" ובן רגע נהיים עוד יותר מסכנים.
אנחנו שומעים אותך אומרת לחברה שאנחנו כמו תינוקות
אחר כך, בטלפון, אנחנו שומעים אותך אומרת לחברה שאנחנו כמו תינוקות, אז אנחנו רוצים שלא תתקרבי אלינו כי לא צריך את הטובות שלך. אבל אנחנו חולים. נורא. גם הגרון כואב לנו.
את נעלמת בסלון. אנחנו במיטה. את באה אחרי כמה זמן ושואלת אם אנחנו רוצים משהו. לא! לא צריך כלום! אנחנו חולים.
כשאנחנו מתעוררים למחרת, אנחנו כבר בהפגנה טוטאלית של לא-צריך-טובות. אבל אנחנו מרגישים כמו מישהו שהוצא להורג, ואין ברירה, אז אנחנו ממלמלים "אפשר כדורים?"
את שמחה להראות שאת לא נוטרת לנו טינה. אנחנו ממש מרגישים מסכנים. אנחנו ישנים עד שאת חוזרת, ומבקשים בשקט שאם אפשר, תעשי לנו עוד תה. עם לימון. ואולי גם קצת דבש.
אחר כך, כשאת כבר די עייפה מלטפל בנו, אנחנו לא יכולים לחכות עד שנוכל להראות לך מה זה לטפל בחולים!
שבוע אחרי זה, את פתאום מפתחת קרוב משפחה של החיידק ההוא שגר אצלנו. אנחנו נורא נורא רוצים לטפל בך. אבל יש לנו ישיבה מאוד חשובה במשרד. את תהיי בסדר, נכון?
הבלוג של ראבק
לפנייה לכתב/ת 
