נשאר הילד, הלך הפלא
שנה חלפה - ומה נותר מההבטחות הגדולות של נסראללה? אוכלוסייה מאוכזבת ומיואשת, שכבר מתקשה להאמין
בהתרסה ובשחצנות בישר מזכ"ל חיזבאללה בצהרי ה-12 ביולי אשתקד, כי שני חיילי צה"ל נשבו בידי ארגונו. מאז, מול כל מיקרופון ומצלמה, הוא מקפיד להזכיר כיצד היכה בשנית בישות הציונית; איך השיג "ניצחון אלוהי", במקום בו צבאות ערב הובסו שוב ושוב. לפחות מבחינת הדימוי התקשורתי, נראה היה כי חסן נסראללה יוצא מן המלחמה כשידו על העליונה: כרזות עם קלסתרו הפכו ללהיט בעולם הערבי; רחובות, ילדים ואפילו זני פירות משובחים נקראו על שמו. הייתכן שכל זה היה רק למראית עין?
בפרספקטיבה של שנה קדימה, אם משהו השתנה בלבנון - מדובר כנראה בנסראללה עצמו. למעשה, כבר מן הרגע בו התבררה עוצמת התגובה הישראלית, הוא החל לשדר אותות מצוקה. "מדובר במזימה אמריקנית-ציונית שתוכננה מראש לסתיו - ועתה הם מנצלים את ההזדמנות לתוקפנות נגדנו", הסביר, כשהוא כמעט מתחנן: "האמינו לי". אבל האמינות - אולי הנשק העיקרי של נסראללה, אותו גם דאג לתחזק במהלך המלחמה ב"הפתעות" - הלכה ונסדקה.
מאז שהתברר כי מדובר במלחמה - בעימות ישיר של ישראל מולו, ורק מולו - הוא נראה חיוור ומבולבל. הסבריו לאוכלוסייה השיעית, המשלמת את המחיר הכבד, לא היו עקביים, חלקם נעדרו כל היגיון פנימי (הרי אם ידעת על אותה "מזימה", מדוע שיחקת לידיהם וביצעת את החטיפה - הטיחו בו בלבנון). בעקבות זאת - ואולי בלי משים - הודה שטעה. בראיון הראשון שהעניק אחרי המלחמה, הצהיר בטון כמו-מתנצל: "אילו הערכנו ולו באחוז אחד כי החטיפה תביא למלחמה בהיקף כזה, לא היינו מבצעים אותה כלל". שוב ושוב נאלץ לבקש סליחה ומחילה - מהשיעים, מהלבנונים ואפילו מערביי חיפה ומהמשפחה שנפגעה בנצרת.
אבל כאן לא תמו הצרות, מבחינתו. מיד אחרי שהסכים לתנאי הפסקת האש, ובכלל זה לפריסת כוחות יוניפי"ל וצבא לבנון באזור הדרום - בו היה עד אז האדון היחיד - התפנה נסראללה לחגיגות ה"ניצחון האלוהי" בדאחייה של ביירות. את חציו כיוון לעבר ממשלת סניורה, בניסיון לחולל הפיכה פוליטית. כיום ניתן לקבוע כי המהלך נכשל: המוני פעיליו ונאמניו, שנשלחו באלפיהם להשתכן בכיכר "ריאד א-סולח" עד שתופל הממשלה (לפי מקצת הדיווחים, חלקם קיבלו עשרים דולרים ליום על ה"מחאה העממית" הזאת) - נטשו עד מהירה את מחנה האוהלים. פואד סניורה רק התחזק, והוא מנהל עתה לחימה עיקשת עם צבאו (אותו צבא שנסראללה טען כי אינו מסוגל להגן על לבנון) עם המיליציה החמושה "פתח אל-אסלאם".
סביב המשבר האחרון, גילה שוב נסראללה את מגבלות השפעתו: ראשית איים כי אם צבא לבנון יעז להיכנס לתוך מחנה הפליטים הפלסטיני "נהר אל-בארד", תהיה זו חציית "קו אדום". הצבא נכנס גם נכנס - ונסראללה? לא זז. עכשיו הוא מהמר על מהלך פוליטי נוסף: הקמת ממשלה מקבילה לזו של סניורה. אבל איש לא רועד מפחד. במחנה האנטי-סורי אומרים לו: אדוני, אנחנו לא עזה שנייה; ממשלה שנייה לא תהיה כאן. ומה לגבי השיקום שהבטיח חיזבאללה לתושבי הדרום? הארגון הותיר אוכלוסייה שיעית מרירה וכעוסה, שקשה יהיה לרצות אותה. רבים עקרו לגור בדוחק בביירות או במקומות אחרים ונותרו בלי זכר מביתם, מהשדה שלהם, וללא הפיצויים שהובטחו להם.
רצף כזה של טעויות ודאי לא מסייע למי שמתחנן בפני שומעיו: "האמינו לי!". השנה התברר לפטרוניו (וכנראה גם לו עצמו) כי האיש הכריזמטי הזה אינו בהכרח מיטיב לצפות את מהלכיה של ישראל, או לקרוא את המפה בתוך ארצו שלו. בימים הקרובים לבטח ישא נאומים וישוב לנופף במתחולל בישראל כאות לניצחונו. אבל שנה אחרי המלחמה, מי שנחשב ל"ילד הפלא" של המזרח התיכון והאפיל על המנהיגים האזוריים - נראה חיוור מתמיד, ולמעשה בקושי נראה בציבור. הוא אמנם מתחמש בקצב מהיר, ואולי אף ייצא למלחמה נוספת. אבל כמו שכבר אמרו על אחרים, ניתן לומר גם עליו: נשאר הילד - הלך הפלא.
הכותב מסקר את לבנון והעולם הערבי ב-ynet
