לוד: כך נראה שער הכניסה לישראל
למרות שלוד נמצאת בסמוך לשדה התעופה בן גוריון, ועל אף שההתיישבות במקום בת 6,000 שנה, מעטים התיירים בה. יגאל צור, שביקר בכמה מאתרי העתיקות החשובים בעיר, מחפש מוצא להזנחה
יצאתי עם גיא רוזנס, מנהל פרוייקט "בראשית" בלוד מטעם מכון ישראלי לארכיאולוגיה (פרוייקט קהילתי שמטרתו לטפח את הפארק התיירותי-ארכיאולוגי בלב העיר) ועם חסונה סברי, יליד ותושב העיר, כדי לנסות להבין האם לוד, עיר שמאחוריה 6,000 שנות היסטוריה, עיר שהמילה "דפוקה" היא אנדרסטייטמנט לתדמית שלה, יכולה להפוך מ"חצר אחורית" של המדינה לעיר הניצבת בחזיתה.
אומרים שהיה פה שמח
שלושתנו הסתכלנו על המציאות וניסינו לפנטז את העתיד. מהר מאוד הגענו למסקנה שהמפתח להבנת הבעיה נעוץ דווקא בעבר. עד ראשית שנות ה-50 הייתה כאן קסבה חיה, נושמת, רחובות של קשתות, בתי בד פעילים, בתי קפה, חמאמים חאן מרכזי ושוק ליישובי הסביבה.
במהלך של כמה שנים בין 1952 ל-1957 לערך, מחק ראש עירייה אחד היסטוריה של עיר ערבית מפוארת ומדהימה. ואם אתם חושבים שבמקום הבתים הערבים המרשימים שעמדו כאן נבנתה איזו יצירת מופת ארכיטקטונית, אתם טועים. מה בנו? שיכונים עלובים של שנות ה-50. בלי חזון, בלי עתיד.
בלי חזון. שיכונים בלוד (צילום: אביגיל עוזי)
חסונה סברי אומר לי: "היה כאן נפלא, אבל את הכל הרסו".
מלוד המפוארת שרד רחוב אחד קטן, מתוק אבל בודד בעליבותו. זה הרחוב שמוביל אל כנסיית ג'ורג' הקדוש. בדרך לרחוב אני מדבר עם דודו הספר. חסונה סברי אומר לו: "תגיד לו מי אתה! דודו הוא ממשפחת חאן-חאן, אחת המשפחות הוותיקות בעיר, עוד לפני השלטון העות'מאני. כך גם סברי, בן למשפחת חסונה. ויש את משפחות רנטיסי, אל-נקיב ואחרות.
אבל סברי לא נותן לנו לגלוש אל העבר הרחוק מדי: "מה אכפת לי מה היה פה לפני 400 שנה. בוא נלך קדימה".
"ברחוב הקטן הזה עוברים בממוצע כ-10% מהצליינים המגיעים לישראל, כלומר 100,000 תיירים בשנה". את הנתונים האלה מספק לנו ג'ורג', מ"ג'ורג' אלקטרוניקה", וזאת הסיבה שהוא שם בחנות שלו מקרר למשקאות קרים וגלידה. אבל הוא היחיד שרואה עתיד לעיר, כי מסביב אין כלום. לא ספסל, לא צל, לא בית קפה וגם לא משתנה. סליחה, מאלו יש הרבה. מאחורי כל חורבה וערימת אשפה.
לרחוב אגב קוראים רחוב גולומב. סברי מתקן אותי מיד: "לא גולומב ולא בטיח. סאקנה לוד".
בתקופה הרומית קראו לעיר דיוספוליס ("עיר האלוהים") והיא הייתה לא פחות מפוארת מקיסריה או בית שאן. בתקופה הביזנטית היא הפכה לג'ורג'ופוליס, עירו של ג'ורג' הקדוש. לצד היותה עיר יהודית חשובה ומרכזית.
אנחנו נכנסים לכנסיית "ג'ורג' הקדוש", שנקראת בשמו של הקדוש הנוצרי ג'ורג'. הוא אמנם נולד בקפדוקיה שבטורקיה, אבל בגיל שלוש עשה עלייה, התגייס לצבא הרומי, הפך לגיבור ובסוף הוצא להורג בגלל שבחר בדת הלא נכונה. נדמה ששום דבר לא השתנה מאז. אפילו משאלתו האחרונה הייתה להיקבר בארץ ישראל. איזו אהבת ארץ.
אבל אחר כך, מתישהו באמצע המאה ה-15, באו הממלוכים ובראשם בייברס ה-1, וגילחו כמעט חצי מהכנסייה לטובת מסגד. למרות שאנחנו עומדים ליד הכומר פטרוניוס, מתקן סברי בעדינות: "הכנסייה נהרסה ברעידת אדמה גדולה".
יותר יפה מצפון תל אביב
אנחנו הולכים לכיוון בית הבד של משפחת חסונה. בדרך ערימת זבל שכונתית, כשברקע המבנה ההיסטורי של חאן ח'ילו. עד לפני זמן מה עמדה כאן צפרדע. מאחר והתושבים זרקו זבל דווקא מסביב, החליטה העירייה שלא צריך. אז עכשיו אנחנו עומדים בין השקיות וליד עץ הזית שעליו נתפשים כל הניילונים, ומנהלים דיון על תפקוד העירייה.
ברקע, חאן ח'ילו (צילום: יגאל צור)
גיא: "יש אופטימיות. יש ראש עיר חדש, הררי, שהתחיל לפעול"
סברי: "עדיין לא רואים שינוי"
גיא: "התחילו לצבוע מדרכות"
אני צוחק. תרגיל מוכר של שאיבת כסף מאזרחים לטובת הקופה הציבורית. אנחנו מסכמים שניכרת נכונות, אבל צריך לראות פעולה בשטח.
סברי מצביע על השיכון מימין. "כאן הייתה השכונה הכי יפה בלוד. יותר יפה מצפון תל אביב."
אני: "מה קרה?"
סברי: "זלזול, הן של העירייה והן של הדיירים. זאת אוכלוסיה מעורבת, חלשה. אמנם יש הרמוניה אבל אין ניקיון"
אנחנו מתקדמים. אני מבקש מסברי שינסה לשחזר את ילדותו בשנות ה-50.
סברי: "לוד היתה אז הבירה של כל גוש דן מבחינת ייצור השמן. היו באים לכאן מבית נאבללה, מחארבתה (ליד קרית ספר) מאזור, מנען ומאזור באר יעקב. השמן של לוד היה ידוע כבעל המשקל הסגולי הכי גבוה בעולם. אורך החיים שלו בפח היה חמש שנים. כל שמן זית אחר בארץ, אחרי שנתיים-שלוש מתחיל לגמגם"
גיא: "התוכנית היא לשקם את בית הבד", ומוסיף, "הכל עדיין שמור. רק לנקות, לשקם, להפעיל. יש פה פוטנציאל למוזיאון פעיל להפקת שמן זית. תאר לך שכל צליין ותייר ייקח איתו מהארץ בקבוק של שמן זית של ג'ורג' הקדוש".
אני: "עם תווית של ג'ורג' הקדוש"
גיא צוחק: "דברתי על זה עם פטרוניוס הכומר. הוא אומר שיש בעיה של זכויות יוצרים על האיקונה".
שזאת תהיה הבעיה האחרונה.
אנחנו נכנסים לחאן השני. חסונה סברי לא יודע של מי הוא, או מעדיף לא לציין. איזו מזבלה. נורא. עז מתה, חלקי מכוניות, סמרטוטים וכמובן מזרקים ושאר ציוד. וזה על רקע של קשתות שלמות, מדהימות, ואבני רחיים שאני מתפלא איך לא הרימו אותן. אבל כנראה מלוד לא מרימים.
אני (נאיבי): "למה לא מנקים?"
סברי (בציניות): "מתנ"סים לא מפעילים כאן, אתה רוצה שינקו?"
אנחנו הולכים לכיוון חאן ח'ילו. עוברים ליד מתנ"ס "שיקגו". ילדים משחקים בכדור. עוברים ליד סניף משטרה קהילתית. סגור. 10:50, הפסקת צהריים? החצר מוזנחת עם קוצים. חאן ח'ילו הוא מבנה שרואים עליו שפעם היה גדול ומפואר. שער כניסה יפהפיה, מאחוריו הריסות והתחלה של חפירה ארכיאולוגית שעשה גיא יחד עם תלמידי בתי ספר מעורב בלוד, ואשר במהלכה מצא תלמיד מבית הספר מטבע זהב מימי הסולטן עבדולחמיד ה-2.
מצאו מטבע מימי הטורקים (צילום: באדיבות המכון לארכיאולוגיה ע"ש נלסון גליק)
גיא: "זה היה מרכז העיר, השוק העירוני. כל האנשים מהאזור באו לסחור כאן"
סברי: "היה טוב פה"
גיא: "החזון הוא להפוך את זה חזרה למרכז עירוני. בחזרה מחצר אחורית לחצר קדמית. להוציא את כל הזבל שנשפך כאן במהלך 50 השנים האחרונות"
פסיפס: מאבנים וגם אנושי
גיא: "כולנו מבינים היום, שכדי לקדם את לוד צריך לשים בצד את המחלוקות הפוליטיות. יש כאן פסיפס אנושי מדהים: יהודים וערבים, בני כל הדתות, חילוניים ודתיים, עולים חדשים, ערבים מכל מקום בארץ. כדי להציל את לוד צריך לעבוד ביחד"
סברי מוסיף את משפט המפתח: "להציל את לוד זאת בעיה לאומית ולא בעיה מקומית. לוד היא שער למדינה, וככזה צריך להשיב לו את מעמדו".
ואגב פסיפס, כדי להבין מה זה "מזבלה" אנחנו נוסעים לראות את הפסיפס, אולי הכי מדהים בארץ. בטח גם אתם רוצים לראות אותו. אבל אתם לא יכולים. יודעים למה? כי הוא קבור תחת ערימת פסולת הכי ענקית שאפשר לדמיין.
בית בד שקפא ועמד מלכת. נעזב בדיוק כמו שהיה (צילום: יגאל צור)
גיא: "הפסיפס זה הפצע הכי גדול של לוד. אוצר כזה גדול. פתחו אותו וקברו אותו בחזרה. הוא מכניס את ציפורי בכיס. זה אוצר לאומי אמיתי"
ליד הפסיפס אני פוגש את מוחמד, תלמיד כיתה י"ב שגר בבית שגובל בפסיפס. החוקרים אמרו שגם מתחת לבית ממשיך הפסיפס. כמובן שהם הציעו אז למשפחה לקבל סכום כסף ולהתפנות מהבית.
בשביל מה? כדי שערימת העפר והזבל תהיה גדולה יותר? הם היו חכמים ולא עזבו.
מוחמד לומד במגמה לאיכות סביבה. איזה צירוף מקרים.
אני שואל אותו לחזון שלו: "שהמקום יהיה שמור. שיבואו לכאן תיירים ושאוכל לעבוד כאן".
לפנייה לכתב/ת 
