פרשת השבוע: נדר או התמודדות

המתכון היהודי עתיק היומין להפסקת עישון, דיאטה ושאר התמכרויות נמצא שחור על גבי כתוב בפרשת השבוע שלנו (הראשונה מהשניים שנקרא בבית הכנסת: 'מטות'). לפרוצדורה עתיקת היומין קוראים 'נדר או שבועה'.

בלי להיכנס לכל הפרטים ההלכתיים, האדם נודר/נשבע כי לא יעשן יותר/לא יאכל מאכלים עתירי שומן, ואז חל עליו איסור הלכתי של ממש לעשן או לאכול מאכלים עתירי שומן. כשם שאסור לו לחלל שבת, או לאכול חזיר, אסור לו לעשן ו/או לאכול מאכלים עתירי שומן. ליהודי השומר מצוות נוספה מצווה נוספת. התופעה של מעשנים כבדים, שבשבת מתוך סיבה הלכתית נמנעים מלעשן, בצורה חלקה וללא כל בעיות ידועה. והנה יבוא הנדר וירחיב את תחולת המצוות לתחומים המעיקים והמטרידים שכוח הרצון כושל בהם באופן סידרתי.

אם בחולשות עסקינן, הרי שהאדם יכול למנות חולשות רבות נוספות ולחשק באמצעות הנדר והשבועה את רצונו הרופס. אדם יכול גם להשתמש בנדר ובשבועה על מנת לבטא את רגש התודה שלו על נס שאירע לו, הינצלות מאסון פוטנציאלי, או כל דבר אחר והוא יבטא את הרגש באמצעות חקיקת חוק דתי (נדר) שיחייב אותו. זה נשמע נפלא וגם סוג של חוק דמוקרטי, שבו התורה מציעה מעטפת הלכתית מחייבת, לתוכן אותו קובע האדם מרצונו החופשי. בניגוד לדיני כשרות, למשל, שהתורה קובעת גם את התוכן של ההלכה וגם את המעטפת ההלכתית המחייבת. בשבועה ובנדר האדם קובע מה יהיה התוכן והתורה מעניקה לתוכן שנבחר גושפקנא מחייבת ככל אחד מחוקי התורה האחרים.

הביקורת של רבי נתן

הנדר נראה ככוח כה רב עוצמה שלא ברור מדוע רבי נתן מבקר במסכת נדרים בביקורת קשה את השימוש בנדרים. הוא קובע שכל אדם הנודר נדר כאילו בנה 'במה'. 'במה' איננה בימת תיאטרון, אלא הכוונה למזבח שהיה נבנה כמין במה מוגבהת, עליה היו מקריבים קרבנות מחוץ לבית המקדש. הבמה שמשה מין מקדש פרטי אותו אדם היה בונה בחצר ביותו. עם הכניסה לארץ וירושתה נאסר על בני ישראל לבנות 'במות' פרטיות והם נדרשו להביא את קרבנותיהם למשכן ואחר כ לבית המקדש שהיה בירושלים. רבי נתן , מתנגד איפה ליצירת 'חוקים פרטיים' באמצעות הנדר, על אף שהדבר מתאפשר על ידי התורה. רבי נתן איננו היחיד שהביע את התנגדותו לנדרים ולשבועות, מדוע בעצם?

הסבר ששמעתי מאבי מורי, פרופ' פוירשטין, גורס כך: האדם שמשתמש בכלי של הנדר או השבועה, מוותר למעשה על חירות הרצון שלו, ובמילים אחרות הוא מתקשה להתמודד עם חופש הבחירה שלו.

ספרו הקלאסי של אריך פרום 'מנוס מחופש' מתאר כיצד תרבויות שלימות מעדיפות משטר דיקטטורי על פני משטר דמוקרטי כיון שהם מתקשות להתמודד עם חופש הרצון והבחירה של העם, זה מאיים, זה מקרין חוסר יציבות. עדיף להיות עבד ממושמע בסביבה בטוחה ומוגנת על פני בן חורין מטולטל ומאוים. התורה איפשרה את הנדר והשבועה, כמו שהיא איפשרה את העבדות, אך היא למעשה התנגדה להם וניסתה לצמצם אותם ככל האפשר. האדם נדרש להתמודד עם חולשותיו, התמכרויותיו, שאיפותיו באמצעות רצונו החופשי.

זאת הסיבה, קובע אבי מורי, שאת היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, יום הסליחה השנתי, אנו פותחים באמירת 'כל נדרי'. 'כל נדרי' הינה למעשה התרת נדרים קולקטיבית. דהיינו, הקהילה כולה מבקשת לבטל את נדריה, ולהתחיל דף חדש. מדוע נפתח היום בביטול הנדרים דווקא? מה רע בנדר? לכאורה ישנם בעיות קשות יותר? התשובה היא, שלא ניתן להשתנות, ולפתוח דף חדש בחיינו בלי להחזיר לעצמנו את חופש הרצון. אין אדם בלי רצון חופשי, אין אנושות בלי חופש בחירה.

כן, ייתכן שהאדם יפסיק לעשן תוך שימוש ב'נדר/שבועה' יכול להיות הוא אפילו יפחית 20 קילו ממשקלו. אך הוא גם יקטין את אנושיותו, את עוצמת הרצון שבו. הוא יהפוך לנכה-נפש. לדברים אלה יש כמובן השלכות רחבות יותר מאשר עישון או דיאטה. הם קשורים להתנהלות שלנו.

אדם יכול וצריך לעטוף את עצמו כל הזמן בחומות מגינות בכל מיני תחומים. חומה כזו יכולה להיות 'דעה מוקדמת'. יש אנשים שאינני מקשיב להם, כיון שהם פסולים לחלוטין בעיני. זאת דרך נהדרת למניעת התמודדות, אך במקביל זהו ויתור על הבחירה החופשית. הרגלים, מהווים גם הם מעין חסמי-רצון. "אני לא רגיל בכך, אני לא מסוגל" - כל אלה הם חסמי בחירה המונעים מאיתנו התמודדות אמיתית, עם החדש, עם המאתגר. צריך 'לעשות כושר' בתחום של הרצון הפנימי, העצמאי שלנו. יש לנו כושר עמידה, יש לנו כושר החלטה, הבה נכיר בכך וננהג כאנשים חופשיים.