פרס הוא חלק מהבעיה

בעשור האחרון הפכה הנשיאות בישראל למוסד על-תנאי. תרועת השופרות, שתלווה את השבעתו של שמעון פרס, לא תוכל להחריש את הקריאות שגברו לאחרונה לביטול המוסד - וספק אם נאומי הברכה הצפויים יספקו תשובות באשר לאינטרסים העומדים מאחורי הרצון לכונן בישראל משטר נשיאותי בנוסח פוטין הרוסי. ככל שהקריאות לביטול הנשיאות ולחיזוקה נראות סותרות, הרי הן משקפות את אותו תהליך עצמו - מהפכת ההפרטה, ההולכת ומשנה את דמותה של החברה הישראלית בדור האחרון.

בניגוד לעמדה הרווחת, מעמדו של מוסד הנשיאות לא התערער בשל הדגל השחור של הפרות החוק המתנוסס מעל התאיידותם של שני הנשיאים האחרונים. הסלידה מעבירות המין של משה קצב אינה יכולה להסביר את היחס אל הנשיאות כאל מחלה מדבקת שיש להדבירה; והעובדה שעזר ויצמן נחלץ מספסל הנאשמים בעסקה מפוקפקת, שהגיונה הדהד גם בהסדר הטיעון עם קצב, אינה מסבירה את המיאוס כלפי הנשיאות כמוסד. להפך, ניסיון השנים האחרונות מלמד שהציבור הישראלי מבחין היטב בין המשרה לבין נושא המשרה: ענן החשדות והפלילים שאפף את אריאל שרון לא מנע תמיכה ציבורית רחבה ב"איתרוגו" כראש ממשלה, כשם ששובל הפרשיות המשתרך מאחורי אהוד אולמרט לא מנע את בחירתו לראשות הממשלה.

את המקורות לאי-נחת ממוסד הנשיאות אין לבקש באישיותם של הנשיאים, אלא בשינוי הנסיבות החברתיות שבתוכן הוא פועל. משבר הנשיאות הוא חלק מן המשבר העובר על רשויות שלטון נוספות: הכנסת, בית המשפט והממשלה סובלים אף הם מכרסום מתמשך במעמדם, ולאלה מצטרפים השינויים המתמידים בשיטת הבחירות והקריאות החוזרות לשינוי שיטת הממשל. משבר זה הוא תולדה של האי-התאמה ההולכת וגדלה בין המבנה והסמכויות של רשויות שלטון, כפי שמוסדו כחלק מכינון הממלכתיות הישראלית, לבין המציאות הכלכלית והחברתית שיוצר פירוקה כחלק ממהפכת ההפרטה בה נתונה ישראל. התביעה לביטול הנשיאות הוא אפוא המשל, משבר השלטון בישראל בעידן ההפרטה הוא הנמשל.

מהפכה נגד ערכי השוויון 

הנשיאות בישראל כוננה כסמל לממלכתיות הישראלית, שאמורה הייתה ליצור מכנה משותף בין ציבורים שהיה להם מעט מן המשותף: בין מרכיביה השונים של חברת המהגרים הישראלית מכאן, ובין הרוב לבין המיעוטים מכאן. לחתירתו של דוד בן-גוריון לגמד את יריבו חיים ויצמן, הנשיא הראשון, היה אמנם משקל מכריע בעיקורה של הנשיאות, אך ההיעדר של כמעט כל סמכות שלטונית דווקא סייע לנשיאות שכן הוא אפשר לה לעמוד מעל המחלוקות הממשיות המפלגות את החברה הישראלית ולסמן לה אופק משותף.

תוכנו של מוסד הנשיאות הישראלי נקבע מחוץ לו. את משמעותו העניק לו בניין המוסדות הממלכתיים - ואילו מדינת הרווחה הישראלית, שהפכה את המון המהגרים לחברה, יצקה תוכן לסמל. הנשיאות רכשה את מעמדה בעת שהחתירה, שלא הייתה רק הצהרתית, לשוויון אנושי ולסולידריות חברתית הייתה מערכי היסוד של החברה הישראלית, וחשיבותה כסמל מאחד הייתה ביכולתה, גם כשלא מומשה, להתריע נגד הפרתם.

ירידתו של מוסד הנשיאות החלה כאשר מהפכת ההפרטה הישראלית החלה לחתור נגד ערכי השוויון האנושי והסולידריות החברתית, הביאה לנטישתם והפכה את ישראל ממדינה לחברה בע"מ. מדיניות הגדלת האי-שוויון, הנהוגה מאז סוף שנות השבעים, לא רק הרחיבה את הפערים החברתיים, אלא גם הפריטה את עולם הערכים: היחיד החליף את היחד, הרווח את הרווחה והצדקה את הצדק.

בישראל המופרטת איבדה הנשיאות כסמל מאחד את הגיונה והפכה לסמל ריק, ההולך ומתרוקן ככל שהממלכתיות הישראלית מתפרקת, החברה הישראלית מתפוררת, הפריפריה מתרחקת מהמרכז. חוק נהרי המפריט את החינוך, ביטוחי הפלטינום המפריטים את הבריאות והעושק היום-יומי של עובדי הקבלן בחסות המדינה מערערים את מוסד הנשיאות יותר מפשעיו של כל נשיא. מדיניות ההפרטה היא שהופכת את הממלכתיות הישראלית לחלולה, והיא שמצמיחה הנהגה חלולה.

חלק ניכר מן התקוות לשיקום הנשיאות, שמעוררת בחירתו של פרס, נעוץ בעברו, היוצר געגוע לממלכתיות הישראלית. אלא שכמו כל נוסטלגיה, גם התקוות שמעורר געגוע זה הן כוזבות. פרס הוא סמלה של התנוונות הממלכתיות הישראלית והתמסרותה להגיון ההפרטה ובעלי ההון, פרס הוא חלק מן הבעיה לא מן הפיתרון. ואולם הנוסטלגיה, ריקה ככל שתהיה, שמעוררת נשיאותו של פרס, מלמדת על עייפותם של הישראלים מתעתועי ההפרטה ואת הציפייה הקיימת ל"סדר חדש".

ואמנם, חסידי ההפרטה מציעים סדר חדש שכזה: לאור הסתירה בין מבנה המשטר הישראלי למציאות הכלכלית והחברתית שכונן משטר ההפרטה, ולאור הסתירה בין הדמוקרטיה לשוק, הם מציעים לכונן בישראל משטר נשיאותי, שכמו ברוסיה של פוטין יתאים את המשטר לצרכי ההון. זהו גם הרקע למתקפה המתמדת על מוסד הנשיאות במתכונתו הקיימת ועל סימני השאלה המועלים באשר לנחיצותו. מטרתם לסלול את הדרך לרפורמה השלטונית שתהפוך את הנשיאות לאבן הפינה של משטר האוליגרכים הישראלי.

לנוכח מתקפה זו, על החרדים לעתידה של הדמוקרטיה הישראלית להציב מודל של נשיאות סולידרית המהווה חלק ממשטר של דמוקרטית רווחה הנותנת ביטוי לערכים של שוויון חברתי וצדק חלוקתי. המאבק על דמותו של מוסד הנשיאות הולך לעמוד אפוא במוקד של המאבק על עתידה של הדמוקרטיה הישראלית.