השמש של ליילה

ליילה

שעה שאור היום הלבין בהתמדה את החושך ומחק אותו מהשמים, בבוקרו של אותו יום אביב של 1994, השתכנעה ליילה שראשיד יודע. היא היתה בטוחה שבכל רגע הוא יגרור אותה מהמיטה וישאל אותה אם היא באמת חושבת שהוא כזה חַאר, כזה חמוֹר, שהוא לא יגלה. אבל האזאן השמיע את קולו, ואחר-כך השמש האירה בקרניה את הגגות והתרנגולים קראו ושום דבר חריג לא אירע.

היא שמעה אותו באמבטיה, את נקישת התער שלו על קצה הכיור. ואחר-כך למטה, מסתובב, מחמם תה. המפתחות קִרקשו. עכשיו הוא חצה את החצר, הוליך את אופניו.

ליילה הציצה דרך חרך בווילונות חדר המגורים. היא התבוננה בו כשדיווש לו לדרכו, איש גדול על אופניים קטנים ושמש הבוקר בוהקת על ידיות הכידון.

"ליילה?"

מריאם עמדה בפתח. ליילה ראתה שגם היא לא יַשנה. היא תהתה אם גם על מריאם עבר לילה שכולו התקפים של אופוריה ושל חרדה מחניקה. "נצא בעוד חצי שעה," אמרה ליילה.

הן לא דיברו זו עם זו במושב האחורי של המונית. עזיזה ישבה על ברכיה של מריאם, אוחזת בבובתה, והסתכלה בעיניים פעורות מתהייה בעיר החולפת במהירות על פניה.

"אוֹנָה!" קראה והצביעה על חבורת ילדות שקפצו על חבל. "מאיאם! אונה."

בכל מקום שהסתכלה ראתה ליילה את ראשיד. היא הבחינה בו יוצא ממספרות שחלונותיהן מושחרים, מתוך קיטונים קטנים לממכר חוגלות, מחנויות חבוטות ופתוחות בחזית עמוסות בערמות צמיגים ישנים עד לתקרה.

היא שקעה עמוק יותר במושב.

לידה מִלמלה מריאם תפילה. ליילה היתה שמחה אילו יכלה לראות את פניה, אבל מריאם לבשה בּוּרקָה - כמוה - וכל שיכלה לראות היה הניצוץ שבעיניה מבעד לרשת.

זאת היתה הפעם הראשונה שליילה יצאה מהבית זה שבועות, בלי להביא בחשבון את הגיחה הקצרה לבית-העבוט, יום קודם לכן - שם דחפה את טבעת הנישואים שלה על הדלפק ויצאה נרגשת מהסוֹפיוּת שבדבר, מהידיעה שאין עוד דרך חזרה.

בכל עבר סביבה ראתה ליילה את תוצאות הלחימה שניטשה בזמן האחרון, ושאת קולותיה שמעה בבית. בתים גלוחי גגות היו מוטלים בהריסות של לבנים ואבנים משוננות, בתים מנוקרי חלונות עם קורות נפולות שהשתרבבו מתוך חורים, שלדים מפוחמים של מכוניות שרופות, הפוכות, לעִתים בערֵמה, זו על זו, קירות מחוררים בכדורי כלי נשק מכל סוג אפשרי, שברי זכוכית בכל מקום. היא ראתה מסע לוויה צועד בכיוון מסגד, זקנה לבושת שחורים מאחור תולשת את שערות ראשה. הן עברו על פני בית-קברות מלא קברים מכוסים באבנים ודגלי שאהיד מסמורטטים שהתנפנפו ברוח.

ליילה הושיטה את ידה מעל המזוודה וליפפה את אצבעותיה סביב זרועה הרכה של בתה.

בתחנת האוטובוס "שער לָאהוֹר", ליד פּוֹל מחמוד חאן במזרח קאבול, עמדה שורת אוטובוסים בטֵלה ליד שפת המדרכה. גברים בטורבנים היו עסוקים בהעמסת צרורות וארגזים על גגות אוטובוסים ובקשירת מזוודות בחבלים. בתחנה עצמה עמדו גברים בתור ארוך ליד אשנב הכרטיסים. נשים בבּוּרקָה עמדו בחבורות ופִטפטו, וחפציהן נערמו לרגליהן. תינוקות נישאו על ידיים, ילדים ננזפו על שהתרחקו מדי.

אנשי מוג'אהידין פטרלו בתחנה ועל שפת המדרכה, נבחו פה ושם פקודות קצרות. הם נעלו מגפיים ולבשו פַּאקוֹלוֹת ומדים ירוקים מאובקים. כולם נשאו קלצ'ניקובים.

ליילה הרגישה כאילו עוקבים אחריה. היא לא הסתכלה לאיש בפנים, אבל הרגישה כאילו כל אדם במקום ידע, וכי כולם רואים במורת-רוח את מה שהיא ומריאם עושות.

"את רואה מישהו?" שאלה ליילה.

מריאם הזיזה את עזיזה בזרועותיה. "אני מחפשת."

ליילה ידעה שזה יהיה החלק המסוכן הראשון, למצוא גבר מתאים שיציג את עצמו כבן-משפחה. החירויות וההזדמנויות שהנשים נהנו מהן בין השנים 1978 ל- 1992 היו עתה נחלת העבר - ליילה עדיין זכרה את אביה אומר במשך כל שנות המשטר הקומוניסטי, זה זמן טוב לאישה באפגניסטן, ליילה. מאז שהמוג'אהידין תפסו את השלטון באפריל 1992, השתנה שמה של אפגניסטן ל"מדינה האסלאמית של אפגניסטן". בית-המשפט העליון תחת רבָּאני היה מלא עכשיו במולות שנקטו קו נוקשה, ביטלו את הצווים של התקופה הקומוניסטית שהעניקו לנשים סמכויות, והעבירו במקומם חוקים שהתבססו על השַׁריעה, חוקים אסלאמיים נוקשים שציוו על נשים להתכסות, אסרו עליהן לנסוע בלי ליווי של בן-משפחה ממין זכר, והענישו נואפות בסקילה, אם כי האכיפה בפועל של החוקים הללו היתה אקראית במקרה הטוב. אבל הם היו אוכפים אותם יותר, אמרה ליילה למריאם, אילולא היו עסוקים כל-כך בלהרוג זה את זה. ואותנו.

החלק המסוכן השני של המסע הזה ציפה להן בגבול פקיסטן. פקיסטן, שכבר כרעה תחת העומס של שני מיליון פליטים אפגנים, סגרה את גבולותיה בפני האפגנים בינואר של אותה שנה. ליילה שמעה שרק בעלי אשרות כניסה יורשו להיכנס. אבל בגבול היו פרצות - מאז ומתמיד - וליילה ידעה שאלפי אפגנים עדיין חצו אותו ונכנסו לפקיסטן בעזרת שוחד או הוכחת סיבה הומניטרית - ותמיד היו מבריחים שהיה אפשר לשכור. כבר נמצא דרך להגיע לשם, אמרה למריאם.

"מה דעתך עליו?" אמרה מריאם והצביעה בסנטרה.

"הוא לא נראה מהימן."

"וזה?"

"זקן מדי. והוא נוסע עם עוד שני גברים."

בסופו של דבר מצאה אותו ליילה יושב בחוץ על ספסל בפארק, עם אישה מכוסה ברעלה לצִדו, וילד קטן חבוש כומתה ובגילה של עזיזה פחות או יותר, מתנדנד לו על הברכיים. הוא היה גבוה ורזה, מזוקן, לבוש בחולצה עם צווארון פתוח ומעיל אפור צנוע שחסרו בו כפתורים.

"חכי כאן," אמרה למריאם. כשהתרחקה שמעה שוב את מריאם ממלמלת תפילה.

כשניגשה אל הצעיר הוא נשא את עיניו והצל עליהן בידו מפני השמש.

"סלח לי, אחי, אתה נוסע לפֶּשַאוַור?"

"כן," השיב ולִכסן אליה מבט.

"אולי תוכל לעזור לנו. תוכל לעשות לנו טובה?"

הוא העביר את הילד לאשתו. הוא וליילה זזו הצִדה.

"מה הדבר, המשירה?"

היא התעודדה כשראתה שהיו לו עיניים רכות, פנים טובות סבר.

היא סיפרה לו את הסיפור שהיא ומריאם הסכימו עליו. היא בִּיוָוה, אמרה, אלמנה. היא ואמה ובתה נשארו לבדן בקאבול, בלי שום קרוב. הן נוסעות לפֶּשַאוַור כדי לחיות עם משפחת דודהּ.

"אתן רוצות לנסוע עם המשפחה שלי?" שאל הצעיר.

"אני יודעת שזה זַאהמַט בשבילך, אבל אתה נראה אח הגון, ואני..."

"אל תדאגי, המשירה , אני מבין. זאת לא טרחה. אלך ואקנה לכן את הכרטיסים."

"תודה, אחי. זה סַוַואבּ, מעשה טוב. אלוהים יזכור אותך."

היא דלתה את המעטפה מכיס מתחת לבּוּרקָה והעבירה אותה לידו. היו שם אלף ומאה אפגני, כמחצית הסכום שהחביאה בשנה האחרונה נוסף על מה שקיבלה ממכירת הטבעת. הוא תחב את המעטפה לכיס מכנסיו.

"חכי כאן."

היא התבוננה בו כשנכנס לתחנה. הוא חזר כעבור חצי שעה.

"הכי טוב שתשמרי את הכרטיסים אצלך," אמר. "האוטובוס יוצא בעוד שעה, באחת-עשרה. נעלה עליו ביחד. שמי וַאקִיל. אם ישאלו - ואין סיבה שיעשו את זה - אגיד שאת בת-דודה שלי."

ליילה אמרה לו את שמותיהן, והוא אמר שיזכור.

"תישארו לידנו," אמר.

הן ישבו על הספסל שליד ואקיל ומשפחתו. זה היה בוקר שטוף שמש וחמים, ובשמים שטו כמה ענני נוצה שריחפו במרחק מעל ההרים. מריאם התחילה להאכיל את עזיזה בכמה קרקרים שזכרה לקחת כשארזו בחיפזון. היא הציעה אחד לליילה.

"אני אקיא," צחקה ליילה. "אני נרגשת מדי."

"גם אני."

"תודה, מריאם."

"על מה?"

"על זה. על שאת באה איתנו," אמרה ליילה. "אני לא חושבת שהייתי יכולה לעשות את זה לבד."

"את לא צריכה."

"אנחנו נסתדר, נכון, מריאם, במקום שאנחנו נוסעות אליו?"

ידה של מריאם החליקה אל מעבר לספסל וסגרה על ידיה. "בקוראן כתוב שאללה הוא המזרח והמערב, ולכן לא חשוב לאן תפני, תמיד תעשי את הנכון בעיני אללה."

"בּוֹב!" קראה עזיזה והצביעה על אוטובוס. "מאיאם, בּוֹב!"

"אני רואה, עזיזה ג'ו," אמרה מריאם. "נכון, בּוֹב. עוד מעט ניסע בו כולנו. ואיזה דברים את תראי."

ליילה חייכה. היא התבוננה בנגר שעבד בנגרייה שלו מעבר לרחוב, שניסר עץ ושילח נסורת לאוויר. היא התבוננה במכוניות שחלונותיהן מכוסים פיח ולכלוך חולפות על פניהן. היא התבוננה באוטובוסים שטווסים, אריות, שמשות זורחות וחרבות נוצצים מצוירים על צִדיהם, נוהמים בבטלה ליד שפת המדרכה.

בחומה של שמש הבוקר הרגישה ליילה מסוחררת ונועזת. היא ידעה עוד אחד מאותם ניצוצות קטנים של אופוריה, וכשכלב תועה וצהוב עיניים צלע על פניה, היא התכופפה כדי ללטף את גבו.

דקות אחדות לפני השעה אחת-עשרה קרא איש עם מגביר קול לכל הנוסעים לפֶּשַאוַור להתחיל לעלות. דלתות האוטובוס נפתחו ברחש הידראולי עז. תהלוכה של נוסעים נחפזה אליו, וכולם נדחקו ונדחפו בניסיון להיכנס ראשונים.

ואקיל רמז לליילה כשהרים את בנו.

"אנחנו זזים," אמרה ליילה.

ואקיל הלך בראש. כשהגיעו לאוטובוס ראתה ליילה פרצופים בחלונות, אפים לחוצים אל זכוכית. מכל עבר סביבם נשמעו אנשים צועקים מילות פרֵדה.

חייל מיליציה צעיר בדק את הכרטיסים ליד הדלת.

"בּוֹב!" קראה עזיזה.

ואקיל הושיט את הכרטיסים לחייל וזה קרע אותם לחצי והחזירם. ואקיל הניח לאשתו לעלות ראשונה. ליילה ראתה את ואקיל מחליף מבט עם איש המיליציה. ואקיל עלה על המדרגה הראשונה של האוטובוס, התכופף ואמר דבר-מה באוזנו. איש המיליציה הִנהן.

לִבָּה של ליילה צנח.

"אתן שתיכן, עם הילדה, זוזו הצִדה," אמר החייל.

ליילה העמידה פנים שאינה שומעת. היא ניגשה לעלות על המדרגות, אבל הוא תפס אותה בכתף ומשך אותה בגסות אל מחוץ לתור. "גם את," אמר למריאם. "מהר! אתן מעכבות את התור."

"מה הבעיה, אחי?" אמרה ליילה בשפתיים קהות. "יש לנו כרטיסים. בן-דודי לא נתן לך אותם?"

הוא עשה תנועה של ששש באצבעו ודיבר בלחש אל זקיף אחר. הזקיף האחר, בחור עגלגל עם צלקת על הלחי, הִנהן.

"בואי אחרי," אמר זה לליילה.

"אנחנו צריכות לעלות על האוטובוס הזה," קראה ליילה ושמעה את הרעד בקולה. "יש לנו כרטיסים. למה אתם עושים את זה?"

"אתן לא תעלו על האוטובוס. וכדאי שתשלימו עם זה. אתן תלכו אחרי, אלא אם כן את רוצה שהילדה שלך תראה איך גוררים אותך."

שעה שהוליכו אותן למשאית, הסתכלה ליילה אל מעבר לכתפה וראתה את הילד של ואקיל יושב בירכתי האוטובוס. גם הילד ראה אותה ונופף אליה בשמחה.

בתחנת המשטרה שבצומת טוֹרַבַּאז חאן הושיבו אותן בנפרד, בשני קצותיו הנגדיים של מסדרון ארוך ומלא אנשים, וביניהן מכתבה שמאחוריה ישב גבר שעישן סיגריה אחרי סיגריה והדפיס מדי פעם על מכונת כתיבה. שלוש שעות חלפו כך. עזיזה דידתה בין ליילה למריאם וחוזר חלילה. היא שיחקה במהדק נייר שהאיש מאחורי המכתבה נתן לה. היא כילתה את הקרקרים ולבסוף נרדמה על ברכיה של מריאם.

בשעה שלוש בערך נלקחה ליילה לחדר חקירות. מריאם אולצה להמתין עם עזיזה במסדרון.

האיש שישב מצִדה האחר של המכתבה בחדר החקירות היה בשנות השלושים לחייו ולבוש בבגדים אזרחיים - חליפה שחורה, עניבה, נעלי מוקסין שחורות. היו לו זקן מטופח, שיער קצר וגבות מחוברות. הוא נעץ בליילה מבט, ונקש על המכתבה במחק שבקצה עיפרון.

"אנחנו יודעים," פתח ואמר, ואחר-כך כִּחכח בגרונו ובתוך כך כיסה בנימוס את פיו באגרוף, "שכבר שיקרת פעם אחת היום, המשירה. הצעיר בתחנה אינו בן-דודך. הוא בעצמו אמר לנו את זה. השאלה היא אם תמשיכי לשקר היום. אישית אני מייעץ לך לא לעשות את זה."

"אנחנו התכוונו לנסוע לדוד שלי," אמרה ליילה. "זאת האמת."

השוטר הִנהן. "ההמשירה במסדרון, היא אמך?"

"כן."

"יש לה מבטא הֶראטי. לך לא."

"היא גדלה בהֶראט. אני נולדתי בקאבול."

"בוודאי. ואת אלמנה? כך אמרת. תנחומי. והדוד הזה, הקאקא הזה, איפה הוא גר?"

"בפֶּשַאוַור."

"כן, כך אמרת." הוא ליקק את חוד העיפרון והחזיקו מעל דף נייר ריק. "אבל איפה בפֶּשַאוַור? באיזו שכונה, בבקשה? שם של רחוב, מיקוד של אזור."

ליילה ניסתה להדוף את בועת הבהלה שעלתה בחזהּ. היא נתנה לו את שם הרחוב היחיד שהכירה בפֶּשַאוַור - היא שמעה אותו מוזכר פעם, במסיבה שמאמי עשתה כשהמוג'אהידין רק הגיעו לקאבול - "רחוב גַ'אמרוּד."

"אה, כן. הרחוב של מלון 'פֶּרל קונטיננטל'. אולי הוא הזכיר את זה."

ליילה קפצה על ההזדמנות ואמרה שכן. "זה בדיוק הרחוב, כן."

"אלא שהמלון הוא ברחוב חייבֶּר."

ליילה שמעה את עזיזה בוכה במסדרון. "בתי מפחדת. מותר לי לקחת אותה, אחי?"

"אני מעדיף, אדוני השוטר. ואת תהיי איתה עוד מעט. יש לך מספר טלפון של הדוד הזה?"

"כן. היה לי. אני..." אפילו הבּוּרקָה שביניהם לא בלמה את עיניו החודרות. "אני כל-כך נסערת, ששכחתי אותו."

הוא נשף דרך אפו. הוא ביקש לדעת את שמו של הדוד, את שם אשתו. כמה ילדים יש להם? מה שמותיהם? איפה הוא עובד? בן כמה הוא? שאלותיו הותירו את ליילה מבולבלת.

הוא הניח את העיפרון, שילב את אצבעותיו ורכן קדימה כשם שהורים נוהגים לעשות כשהם רוצים להעביר מסר לזאטוט. "את יודעת, המשירה, שאישה מבצעת פשע כשהיא בורחת? אנחנו רואים הרבה מקרים כאלה. נשים שנוסעות לבדן, טוענות שבעליהן מתו. לפעמים הן אומרות אמת, אבל לרוב לא. את יכולה להיאסר על בריחה. אני מניח שאת מבינה את זה, נכון?"

"תן לנו ללכת, אדוני השוטר..." היא קראה את שמו על התג שהיה צמוד אל דש בגדו. "השוטר רחמן. כבד את משמעות שמך וגלה רחמים. מה זה ישנה לך אם תרשה לשתי נשים פשוטות ללכת? איזה נזק ייגרם אם תשחרר אותנו? אנחנו לא פושעות."

"אני לא יכול."

"אני מתחננת לפניך, בבקשה."

"זה עניין של קָאנוּן, המשירה. עניין של חוק," אמר רחמן ושיווה לקולו נימה של כובד ראש וחשיבות עצמית. "זאת האחריות שלי, את מבינה, לשמור על הסדר."

למרות הבלבול והלחץ שבהם היתה שרויה, ליילה כמעט צחקה. היא היתה המומה שהוא השתמש במילה הזאת נוכח כל מה שסיעות המוג'אהידין למיניהן, הפלגים השונים, עוללו - הרציחות, מעשי הביזה והאונס, העינויים וההוצאות להורג, ההפגזות, עשרות אלפי הטילים שנורו אלה כנגד אלה, בלי לתת את הדעת על אנשים חפים מפשע שייהרגו באש הצולבת. סדר. אבל היא נשכה את לשונה.

"אם תשלח אותנו בחזרה," אמרה במקום זאת, לאִטה, "אין לדעת מה הוא יעשה לנו."

היא ראתה את המאמץ שנדרש ממנו כדי לא להסיט את מבטו. "מה שגבר עושה בביתו הוא עניינו."

"ומה יעשה החוק אז, השוטר רחמן?" דמעות זעם דיקרו את עיניה. "אתה תהיה שם כדי לשמור על הסדר?"

"כעניין של מדיניות איננו מתערבים בענייני משפחה פרטיים, המשירה."

"ודאי שלא. אבל רק כשזה לטובת הגבר. מה שקורה עכשיו זה לא 'עניין משפחתי פרטי'?"

הוא דחף את כיסאו מהמכתבה, קם ויישר את מקטורנו. "נדמה לי שהריאיון הזה הסתיים. עלי לומר, המשירה, שהטיעון שהעלית לטובתך היה חלש מאוד. חלש ביותר. עכשיו, אם תואילי להמתין בחוץ, אחליף כמה מילים עם... השד יודע מי היא."

ליילה החלה למחות, אחר-כך לצעוק, והוא נאלץ להזעיק את עזרתם של עוד שני גברים כדי לגרור אותה אל מחוץ למשרדו.

הריאיון של מריאם ארך דקות אחדות בלבד. כשיצאה היא נראתה מזועזעת.

"הוא שאל כל-כך הרבה שאלות," אמרה. "סלחי לי, ליילה ג'ו. אני לא חכמה כמוך. הוא שאל כל-כך הרבה שאלות, ולא ידעתי מה לענות. סלחי לי."

"את לא אשמה, מריאם," אמרה ליילה חלושות. "אני אשמה. אני אשמה בכול. הכול קרה באשמתי."

"ברוך בואכן הביתה," אמר האיש במושב הקדמי והצית סיגריה.

"את," הוא אמר למריאם. "את חכי כאן."

מריאם התיישבה בשקט על הספה.

"אתן שתיכן, למעלה."

ראשיד תפס את ליילה במרפק ודחף אותה במעלה המדרגות. הוא עדיין נעל את נעלי העבודה, עדיין לא החליף אותן בנעלי הבית, לא הסיר את שעון היד ואפילו לא פשט את מעילו. ליילה דמיינה אותו כפי שהיה מן הסתם שעה קודם לכן, או אולי דקות, מתרוצץ מחדר לחדר, טורק דלתות, זועם ומשתאה, מקלל חרש.

ברום המדרגות נפנתה אליו.

"היא לא רצתה לעשות את זה," אמרה. "אני הכרחתי אותה. היא לא רצתה ללכת..."

ליילה לא צפתה את נחיתת המהלומה. רגע אחד היא דיברה ובבא אחריו היתה על ארבע גפיה, עיניה קרועות, פניה אדומות והיא מנסה לנשום. היא הרגישה כאילו מכונית התנגשה בה בשיא המהירות, במקום הרך שבין הקצה התחתון של עצם החזה לטבור. היא נוכחה לדעת שהפילה את עזיזה מזרועותיה, שעזיזה צרחה. היא ניסתה לנשום שוב והצליחה רק להשמיע קול צרוד חנוק. רוק ניגר מפיה.

אחר-כך נגררה בשערותיה. היא ראתה את עזיזה מורמת, ראתה את נעליה מחליקות ארצה, את רגליה הקטנות בועטות. שיער נתלש מקרקפתה של ליילה ועיניה דמעו מכאב. היא ראתה את רגלו פותחת את דלת חדרה של מריאם בבעיטה, ראתה את עזיזה מושלכת על המיטה. הוא הרפה משׂערה של ליילה, והיא הרגישה את חרטום נעלו מתחבר עם עכוזה השמאלי. היא זעקה מכאב שעה שסגר את הדלת בטריקה. מפתח קרקש במנעול.

עזיזה עדיין צרחה. ליילה שכבה מקופלת על הרִצפה והתנשמה בכבדות. היא התרוממה על ידיה וזחלה אל המקום שעזיזה שכבה בו על המיטה. היא הושיטה את ידיה אל בתה.

למטה החלו המכות. הקולות נשמעו לליילה כאלה של הליך סדיר ומוכר. לא נשמעו שום קללות, שום צעקות, שום תחנונים, שום יללות של הפתעה, רק העסק השיטתי של מַכֶּה ומוּכֶּה, קול החבטות שנשמע כאשר משהו מוצק מכה שוב ושוב בבשר, כשמשהו, מישהו, נחבט בקיר, כשאריג נקרע. מדי פעם שמעה ליילה צעדי ריצה, מרדף ללא מילים, רהיטים מתהפכים, זכוכית מתנפצת, ואחר-כך שוב מכות.

ליילה חיבקה את עזיזה. חום התפשט על קדמת שמלתה כששלפוחית השתן של עזיזה השתחררה.

למטה נפסקו לבסוף הריצה והמרדף. עתה נשמע קול שהזכיר חבטות חוזרות ונשנות של אלת עץ על בשר.

ליילה עִרסלה את עזיזה עד שהקולות נדמו, וכאשר שמעה את דלת הרשת נפתחה בחריקה ונטרקת, הושיבה את עזיזה על הרִצפה והציצה מבעד לחלון. היא ראתה את ראשיד אוחז בעורפה של מריאם ומוליך אותה דרך החצר. מריאם היתה יחפה ומקופלת. דם היה על ידיו, דם על פניה של מריאם, על שׂערה ובמורד צווארה וגבה. חזית חולצתה נקרעה.

"אני כל-כך מצטערת, מריאם," קראה ליילה אל השמשה.

היא התבוננה בו כשדחף את מריאם אל מחסן הכלים. הוא נכנס אחריה ויצא עם פטיש וכמה לוחות עץ ארוכים. הוא נעל את הדלת הכפולה של המחסן, הוציא מפתח מכיסו והתקין את המנעול התלוי. הוא בדק את הדלתות ואחר-כך הלך אל מאחורי המחסן והביא סולם.

דקות אחדות אחרי כן היו פניו בחלון של ליילה, ומסמרים תקועים בזווית פיו. שׂערו היה סתור ודם מרוח על מצחו. למראהו צווחה עזיזה וטמנה את פניה בבית-שחיה של ליילה.

ראשיד החל לחסום את החלון בלוחות העץ.

החושך היה מוחלט, בלתי-חדיר ותמידי, בלי שכבה ובלי מרקם. ראשיד מילא את החרכים בין הלוחות במשהו, הניח חפץ גדול ובלתי ניתן להזזה לרגלי הדלת, כדי ששום אור לא יחדור מתחתיה. וכן נתחב דבר-מה בחור המנעול.

ליילה לא הצליחה בשום אופן לעקוב בעיניה אחרי חלוף הזמן, ולכן עשתה זאת באמצעות אוזנה הטובה. האזאן וקריאות תרנגולים ציינו את הבוקר. קולות של צלחות מקרקשות במטבח למטה וקול נגינת הרדיו בישרו ערב.

ביום הראשון הן גיששו וחיפשו זו את זו בחושך. ליילה לא יכלה לראות את עזיזה כשבכתה, לאן הלכה כשזחלה.

"איישי," ייבבה. "איישי."

"עוד מעט." ליילה נשקה לה, כיוונה אל מצחה ובמקום זאת מצאה את קודקוד ראשה. "עוד מעט יהיה לנו חלב. תהיי סבלנית. תהיי ילדה טובה וסבלנית בשביל מאמי, ואני אביא לך מעט איישי."

ליילה שרה לה כמה שירים.

האזאן השמיע את קולו בפעם השנייה וראשיד עדיין לא נתן להן אוכל, וגרוע מזה, גם לא מים. באותו יום ירד על העיר חום סמיך ומחניק. החדר הפך לסיר לחץ. ליילה העבירה לשון יבשה על שפתיה, חשבה על הבאר שבחוץ, על המים הצוננים והרעננים. עזיזה לא הפסיקה לבכות, וליילה הבחינה בבהלה שכאשר ניגבה את לחייה נשארו ידיה יבשות. היא הפשיטה את עזיזה מבגדיה, ניסתה למצוא משהו לנפנף בו כדי להשיב את רוחה, והסתפקה לבסוף בנשיפה עליה עד שראשה הסתחרר. עד מהרה הפסיקה עזיזה לזחול מסביב, נרדמה והתעוררה חליפות.

פעמים אחדות באותו יום הִכתה ליילה באגרופיה על הקירות, כילתה את כוחה בזעקות לעזרה, בתקווה ששכן ישמע. אך איש לא בא, וצעקותיה רק הפחידו את עזיזה, והיא פרצה שוב בבכי, בקול חלוש ושבור. ליילה צנחה ארצה. היא חשבה ברגשי אשמה על מריאם, הכלואה, מוכה ושותתת דם, בחום הזה במחסן הכלים.

ליילה נרדמה בשלב מסוים, וגופה נצלה בחום. היא חלמה שהיא ועזיזה פגשו את טאריק. הוא היה בעברו האחר של רחוב הומה אדם, מתחת לסככת חנות של חייט. הוא ישב בכריעה ובדק ארגז תאנים. זה אביך, אמרה ליילה. האיש הזה שם, את רואה אותו? הוא הבאבא האמיתי שלך. היא קראה בשמו, אבל המולת הרחוב הבליעה את קולה וטאריק לא שמע.

היא התעוררה לקול שריקת טילים שפילחו את האוויר מעל. אי-שם נקרעו השמים שהיא לא יכלה לראות מהתפוצצויות ומהלומות קדחתניות של אש מקלעים עזה. ליילה עצמה את עיניה. היא התעוררה לקול צעדיו הכבדים של ראשיד במסדרון. היא גררה את עצמה אל הדלת, חבטה בה בכפות-ידיה.

"רק כוס אחת, ראשיד. לא בשבילי. תעשה את זה בשבילה. כדי שדמה לא יהיה על ידיך."

הוא המשיך ללכת.

היא החלה להתחנן. היא התחננה לסליחה, הבטיחה הבטחות. היא קיללה אותו.

דלתו נסגרה. קול הרדיו נשמע.

המואזין השמיע את האזאן בפעם השלישית. שוב הגיע החום. עזיזה נעשתה אדישה עוד יותר.

היא הפסיקה לבכות, הפסיקה לזוז בכלל.

ליילה הצמידה את אוזנה אל פיה של עזיזה, נבעתה בכל פעם מהמחשבה שלא תשמע את קול הנשימה הרדודה המהירה. אפילו המעשה הפשוט של התרוממות סִחרר עליה את ראשה. היא נרדמה וחלמה חלומות שנשכחו ממנה אחר-כך. כשהתעוררה בדקה את עזיזה, מיששה את הסדקים היבשים בשפתיה, את הדופק החלש שבצווארה ונשכבה שוב. הן ימותו כאן, בכך היתה ליילה בטוחה, אבל מה שהפחיד אותה באמת היה שהיא תחזיק מעמד זמן רב יותר מעזיזה, שהיתה רכה בשנים ושברירית. כמה זמן תוכל עזיזה עוד לסבול? היא תמות כאן בחום הזה, וליילה תצטרך לשכב ליד גופה הקטן המתקשח ולהמתין למותה שלה. היא נרדמה שוב.

התעוררה, נרדמה. הקו שבין חלום לעירות היטשטש.

לא התרנגולים ולא האזאן העירו אותה שוב, אלא קולו של דבר-מה כבד שנגרר. היא שמעה קרקוש מפתח בדלת. לפתע התמלא החדר באור. עיניה זעקו במחאה. ליילה הרימה את ראשה, נרתעה לאחור והצלה על עיניה. מבעד לחרכים שבין אצבעותיה ראתה צל גדול ומטושטש עומד במשולש של אור. הצל זז. ועכשיו כרעה הדמות לידה, גהרה מעליה, וקול נשמע ליד אוזנה.

"אם תנסי את זה שוב, אני אמצא אותך. אני נשבע בשמו של הנביא שאני אמצא אותך. וכשזה יקרה, אין בית-משפט בארץ הנידחת הזאת שיאשים אותי על מה שאעשה. קודם למריאם, אחר-כך לה, ואת תהיי אחרונה. אני אכריח אותך להסתכל. את מבינה אותי? אני אכריח אותך להסתכל."

ובסיימו את דבריו הוא יצא מהחדר. אך לא לפני שכיבד אותה בבעיטה בכסל הצלעות, שלאחריה השתינה דם במשך ימים רבים.