תמיד אישה

בכל ראיון, הרצאה או מפגש עם קוראים, עולה השאלה בעניין 'ספרות נשים'; יש או אין חיה כזו? מה מייחד כתיבה של נשים, האם הן כותבות אחרת מגברים? האם אני מגדירה את הכתיבה שלי כ'ספרות נשים'? האם אני נעלבת כאשר מבקרים מגדירים אותה כך?

כמי שגדלה במשפחה, שבה נשים נחשבו תמיד למין המוצלח יותר, אני לא נעלבת, ושמחה לענות על השאלה ולשתף אחרים בהשקפתי. אז מה זו בעצם 'ספרות נשים'?

נשים וגברים כותבים על שלל נושאים, בז'אנרים רבים ושונים; רומאנים היסטוריים, סאגות משפחתיות, ספרי מתח. סופרים וסופרות ישראליים עוסקים ביחסים במשפחה, בהגירה, בחוויות 'הדור השני' לשואה, בחיים בתל-אביב או בפריפריה. רומאנים כמו 'העיר והבית' של נטליה גינצבורג, 'שום גמדים לא יבואו' של שרה שילה, או 'כמיהה' של יהודית רותם, לא יכנסו לקטגוריה של 'ספרות נשים' אף על פי שנכתבו בידי נשים.

כתיבה 'נשית' - סובייקט נשי המתבונן בעצמו - מתקיימת באזורים, שרק נשים יכולות 'להעיד' עליהם מבפנים, לחקור אותם מבפנים. אין הכוונה בהכרח לעדות 'אוטוביוגרפית', אלא ל'השאלה' של תחושות ותובנות אל הספורים והרומנים.

כדאי לזכור, שמסורת כתיבת הנשים היא צעירה מאוד, בהשוואה לכתיבת הגברים בת אלפי השנים, מתקופת התנ"ך ומימי אריסטו. ספרות הנשים העברית היא בסך הכל בת מאה שנה, למן הספורים הראשונים של דבורה בארון בתחילת המאה העשרים. בשני העשורים האחרונים, ובמקביל להתפתחות המודעות הפמיניסטית, היא מתרחבת ומשגשגת, ובעשור האחרון נהייתה מושא למחקר בחוגים לספרות ולמגדר באוניברסיטאות בארץ.

נקודת המבט הנשית 

מכיוון שקולן של הנשים הכותבות הוא יחסית חדש, הרי שעוד נותרו אזורים 'חשוכים' ומושתקים, המחכים להתגלות ולהישמע. עבור הסופרות הכותבות היום זהו אתגר מרתק; לא רק להאיר בכנות ובאומץ פינות, שעד כה היו שרויות באפלה, אלא גם למצוא ולהמציא לכך את המלים הכי מדויקות, את הדימויים ואת המוסיקה, וגם לספר את ה'היסטוריה', שעד כה ספרו אותה גברים, מנקודת מבט נשית.

סופרים-גברים מוזמנים להציץ אל האזורים ה'נבדלים' ולנחש אותם, וכבר נעשו ניסיונות מעוררי הערכה של סופרים לדבר 'מתוך' תודעתה של אישה ('מיכאל שלי' של עמוס עוז, 'בגוף אני מבינה' של דויד גרוסמן ו'ככה אני מדברת עם הרוח' של סמי ברדוגו, עשויים בהחלט להיחשב 'ספרות נשים' על אף שנכתבו בידי גברים) אך גם הסופר הכי מוכשר לא יוכל להעיד 'מבפנים' על חוויית האמהות על כל המורכבות שבה, או לחוש 'מבפנים' את הגוף הנשי – התבגרות מינית, מחזור חודשי, אוננות נשית, הריון, הנקה, התבלות.

סופר-גבר יתקשה לתאר באופן אמין את תחושותיה של אישה בזמן משגל, ויתקשה להעיד 'מבפנים' על יחסים בין נשים לבין עצמן– אמהות ובנות, אחיות, חברות, יחסי אהבה בין נשים. בדיוק כפי שסופרת אישה תתקשה להעיד 'מבפנים' על ניסיונות 'גבריים' מובהקים כמלחמה, חיים בשבי, אחוות לוחמים, יחסי אבות-בנים, יחסי אהבה ויחסים ארוטיים בין גברים, נושאים שהייתי מגדירה אותם כ'ספרות גברים'. 'אם יש גן עדן' של רון לשם ו'מלכוד 22' של ג'וזף הלר הם לפיכך באופן מובהק, 'ספרות גברים'. (ואולי גם הנובלה 'מגדלורים של יבשה' שלי, העוקבת אחר תודעתו של גבר מזדקן, ויחסיו עם בנו...)

האבחנות הללו לא מחייבות, שרק נשים יתעניינו ב'ספרות נשים' ורק גברים ב'ספרות גברים' – אין לי ספק, שגברים רבים קראו והעריכו את 'דולי סיטי' של אורלי קסטל בלום, שהוא תיאור קיצוני של

חרדה אימהית על רקע חוסר הביטחון הקיומי שלנו כאן, כפי שנשים רבות מצאו את 'אם יש גן עדן' מאלף ומרתק, דוקא משום שמעולם לא הזדמן להן לחוות סיטואציה של מלחמה, שעבור הגברים בחייהן – אבות, אחים, בנים ובני-זוג – היא חוויה מכוננת. לקוראים סקרנים ואמפאתיים, הספרות היא גם גשר להבנת המגדר האחר.

אחרי הכל, בין אם היא עוסקת בחוויות 'גבריות' או 'נשיות', ספרות טובה ניכרת ביכולתה לגעת ברגש ובמחשבה מפרספקטיבה אנושית-אוניברסלית, שהיא מעבר למגדר.

חמישה ספרים לחיזוק הזהות הנשית:

והנה חמישה ספרים מומלצים (ועוד כמה) בנושאים, שרק נשים יכולות להעיד עליהם 'מבפנים', לחיזוק הזהות הנשית וההזדהות הגברית.

רומן אוטוביוגרפי, המתאר בצלילות ובחדות של שבר זכוכית את שנות התבגרותה הסוערות של אסתר גרינווד, בת דמותה של המחברת, על רקע אמריקה השמרנית עד מחנק בתחילת שנות החמישים; ניסיונות הכתיבה שלה, התאהבויותיה קצרות הימים ומאמציה להיפטר מבתוליה, יחסיה הקשים עם אמה, הדיכאון, ניסיונות ההתאבדות, האשפוז וההחלמה. פורטרט עצמי נפשי חשוף עד שורשי הכאב של אחת המשוררות המרכזיות במאה העשרים, שהתאבדה בגיל 31.

וגם – 'המאהב' - מרגרט דיראס

. (מעריב)

'והוא האור' – לאה גולדברג. (הספריה החדשה –הקיבוץ המאוחד)

סיפורן המצמרר של סת', אישה שחורה בארה"ב שאחרי מלחמת האזרחים שנמלטה מחיי עבדות, של בתה דנבר, ושל חמדת, נערה ללא עבר, שמגיעה יום אחד לביתן ומשתלטת על חייהן. האם זוהי בתה המתה של סת', שאמה שספה את גרונה כשהייתה בת שנתיים, כדי להצילה מלוכדי העבדים ומגורל העבדות שלה-עצמה?

בעולם ברוטאלי, שוביניסטי וגזעני, שבו האישה השחורה היא היצור המופלה, המנוצל והמושפל ביותר, המעשה האימהי האולטימטיבי הוא ההכרה בגאולה שבאי-ההתקיימות; "אני יסביר לה... איך שאם לא הייתי הורגת אותה היא הייתה מתה ואת זה לא הייתי יכולה לסבול שיקרה לה" .

מוריסון, כלת פרס נובל, לשה שפה ייחודית, בעזרתה היא מדובבת את תודעת הדמויות שלה.

וגם 'דולי סיטי' – אורלי קסטל בלום (זב"מ)

'מחר יקרה לנו משהו טוב' - אסתי ג. חיים (פרוזה – ידיעות אחרונות)

בעלה של אולגה - שוויתרה על חלומות הכתיבה שלה כדי לטפח את משפחתה - נוטש אותה אחרי חמש-עשרה שנות נישואים, ועובר לחיות עם צעירה בת עשרים. היא נאלצת להתמודד לבדה עם שני ילדיה, שהופכים מאוסים בעיניה, ועם טרדות הקיום הקטנות, שגדלות ומתעצמות למימדים מפלצתיים ככל שמצבה הנפשי מתערער. היא משליכה עצמה אל תוך המשבר, ובחדווה של הרס עצמי היא עושה, אומרת וחושבת את כל הדברים הלא נכונים, ובעיקר – הלא 'פמיניסטיים'. רק אחרי שהיא חוצה את גבולות השפיות היא מוצאת בעצמה כוח לאחות לאט את שבריה המנופצים. פרנטה צוללת באומץ ובכישרון עצום אל תהום הנפש הנשית הפצועה.

וגם - 'ככה זה קרה' – נטליה גינצבורג,(הספריה הקטנה, הקיבוץ המאוחד)

'חיי אהבה' (כתר) ו'בעל ואישה' (קשת) – צרויה שלו.

 "חושך. אני רוצה לשבת כל הלילה ליד החלון בחדר השינה ולהביט באור, שלא תרגיש איך נשמטתי לה משנתה. עד הבוקר היא תחלום שהיא מחבקת אותי, רק אוויר קר בין זרועותיה החמות. כל הלילה אני אביט בה ואדמה שהיא אהובתי, שיש לנו בית שימוש משותף עם נייר טואלט ורוד ופח אשפה לבן קטן ומראה מעוטרת בפסים ורודים ושמפו וקונדישינר ורודים של פנינה רוזנבלום. כל הלילה אני אדמה שאור כותבת לי כל החיים שירי אהבה קסומים עד שנהיה זקנות זקנות וכפופות ובעיניה אני אשאר יפה תמיד. היא תתרגש מהעיניים הכחולות שלי גם כשהגופות שלנו יסריחו מזוקן, ונקנה לחם חי וגבינה מהקצבה של הביטוח הלאומי ונשב בגן מאיר ליד הבריכה והשיניים התותבות ירעדו בפה שלנו בכל פעם שילדים יקפיצו כדור ויצחקו לעצמם: "הנה זוג לסביות זקנות."

וגם – 'כמו' – אלי סמית (בבל).

'אמה ויגואר' – אריקה פישר (הספריה לעם-עם עובד)

קשה להגזים בהשפעת הטקסט הצנום הזה, שראה אור ב-1929, על כתיבת הנשים במאה העשרים, על התפתחות המודעות של כותבות למצבן כנשים ולייעודן כסופרות, הלגיטימציה וההשראה שקבלו מהטקסט, ולא פחות מכך, השפעתו על התפתחות החשיבה הפמיניסטית וחקר המגדר. מבטה של וולף בוחן את סוגיית אפליית הנשים וכתיבת הנשים ממעוף הציפור ועד לפרטים הזעירים ביותר, בתנופה, בעומק ובשנינות. טקסט מהפכני, שהוא גם צוואה רוחנית של וולף לנשים ולסופרות שאחרי דורה.

וגם - 'המין השני' – סימון דה בובואר. (בבל)

'ללמוד פמיניזם' – מקראה במחשבה פמיניסטית (הקיבוץ המאוחד.)

'דברים שרציתי לגעת'- מבט אינטימי לעולם המיניות העצמית של נשים – גילי פליסקין. (ידיעות ספרים)

• עוד ספרים על הסכין