רוצה לקום בוקר אחד ולהרגיש "אשה יפה"

מעולם לא הייתי אנורקסית, גם לא ממש בולמית. סתם בחורה רגילה עם הפרעות אכילה, עם דימוי עצמי נמוך, עם שנאה כלפי הגוף, כלפי הפנים, ועוד לא התחלתי לדבר על דברים שאינם חיצוניים.

ככה זה כשנולדים לאמא עם ביטחון עצמי נמוך. ככה זה כשהיא מעבירה אותו אלייך.

הייתי הבת הראשונה, ולצערי, בת. בתור ילדה קטנה נראיתי כמו ילדת פרסומות - בקבוקים בלונדיניים, עיניים כחולות ועור לבן לבן. באותה תקופה אני מניחה שלא ממש שינה לי איך אני נראית. אני גם לא ממש זוכרת מה קרה באותן שנים, אולי היה איזה שהוא אירוע טראומטי שהשפיע עליי ושינה בי משהו, כי אני זוכרת את עצמי בתור תלמידה בכיתות ב', ג', שואלת בנים בכיתה שלי אם הם חושבים שאני יפה. כבר בגיל כל כך רך, יחסית, חיפשתי חיזוקים חיוביים בחוץ, ותמיד אצל בנים.

"מידה 40? זה קטן. קני מידה גדולה יותר"

גיל ההתבגרות שלי היה מאוד מאוד קשה. מעבר לענייני בנים, לימודים ומריבות עם ההורים שהיו לא מעט, התקשיתי קודם כל לקבל את עצמי. דווקא בגיל הכי קריטי, הכי מעצב מבחינת הביטחון העצמי, אצלי הוא לא היה קיים. עד גיל מסוים אמא שלי נהגה להחליט בשבילי מה ללבוש. וכך נאלצתי להסתובב עם חולצות טריקו ענקיות, עם מכנסיים מאוד לא מחמיאים. ובגיל שסוף סוף קיבלתי את ה"אוקיי" לקנות לעצמי, אני זוכרת הערות כמו: "מידה 40? זה קטן. קני מידה גדולה יותר", או "החולצה הזו צמודה עלייך, תחליפי" וכולי. רציתי להרגיש אשה, רציתי להתלבש בצורה מחמיאה, ופשוט לא יכולתי. ולאט לאט התחלתי לפתח תסביכים.

מעולם לא הייתי שמנה, וגם לא קרובה לזה. גם מלאה לא. אבל בעיניי נראיתי ענקית. והתחלתי לפתח בעיות אכילה. לא אכלתי בצורה מסודרת. היו ימים שהייתי אוכלת ארוחה אחת כל היום, בערב. לפעמים הייתי אוכלת ארוחת צהריים בחוץ, ואז מגיעה הביתה, וכדי שאמא שלי לא תגלה שאכלתי בחוץ, אכלתי שוב בבית. הייתי עסוקה כל הזמן באוכל, לא היה רגע שלא חשבתי על זה. ושנאתי את עצמי על כך שאני לא אנורקסית. רציתי להיות כזאת. רציתי להרעיב את עצמי ולא הצלחתי. רציתי להעניש את אמא שלי. רציתי לשכב יום אחד בבית חולים ולהגיד לה: זה בגללך, כי אמרת שאני שמנה. כי היא אמרה לי, גם אם לא במפורש. היו לה הערות על המשקל שלי כל הזמן. בגיל שכל כך חיפשתי את החיזוקים החיוביים, לא שמעתי מילה אחת טובה על איך שנראיתי.

היה לי חבר חייל שהעריץ את איך שנראיתי

לא האמנתי לאנשים שאמרו לי שאני נראית טוב. היה לי חבר חייל שהעריץ את איך שנראיתי, אבל אני נכנסתי למערבולת מטורפת של הפרעות אכילה. היינו נפגשים פעם בשבועיים-שלושה, ולכן שבוע אחד הרשיתי לעצמי לזלול, ושבוע לאחר מכן הרעבתי את עצמי, כדי להישאר בשבילו באותו משקל בו הוא עזב אותי.

כל החברים שהגיעו בעקבותיו נהגו גם הם להחמיא ולהעריץ, אבל שום דבר לא הצליח לחדור את חוסר הביטחון ואת ההערכה העצמית הנמוכה שכבר היו מנת חלקי. זה אמנם תמיד ליטף לי את האגו, גרם לי לתחושה טובה - אוהבים את איך שאני נראית. אבל בינינו, מה זה משנה כמה אנשים אחרים אוהבים את איך שאת נראית, אם את לא יכול לאהוב את עצמך?

תמיד חיפשתי את המחמאות האלה, התחממתי לאורן למשך שתי שניות, והמשכתי הלאה, אל המראה הקרובה, כדי להסתכל - ובדרך כלל להתבאס.

בגיל ההתבגרות התחלתי לאכול בהיחבא. הייתי "מחרישה" - אוכלת בחדר שלי, בשקט. מתגנבת למטבח כשההורים ישנים כדי לנשנש. והאמת, עד היום לא השתחררתי מזה. עד היום קשה לי, כשאני מגיעה הביתה, לאכול ליד ההורים שלי. ואם בא לי איזו עוגייה ליד הקפה, אני אחשוב כמה פעמים אם לעשות את זה. זו הייתה מבחינתי פריצת דרך עצומה - הפעם הראשונה שאני מנשנשת עוגייה ליד ההורים. זה נשמע מטופש, אבל בשבילי זה היה מחסום אדיר שנאלצתי להתגבר עליו.

עד היום אני מפחדת ממה שיש להורים שלי לומר על איך שאני נראית. אני מתעמלת בחדר כושר באופן קבוע, משתדלת להקפיד על תזונה נכונה. אני לא מבינה גדולה בדיאטות. גם אלה שעשיתי בעברי היו יותר דיאטות רצח של הרעבה עצמית מאשר דיאטה שיכולה להפוך לאורח חיים בריא. אבל היום איכשהו הגעתי לאיזון שבין אכילה נכונה לבין התעמלות סדירה.

למזלי, אני מאוד מאוד אוהבת לעשות כושר, ואני עושה את זה בצורה סדירה יחסית כבר לא מעט זמן. כשהייתי נערה מתבגרת, ההתעמלות אצלי הייתה חלק מאיזה שיגעון חולף של הורדה במשקל. היו חודשים שהייתי מתעמלת כמו מטורפת, עושה ארבע תוכניות של "גוף בתנועה" בערוץ הספורט ליום והולכת ורצה. זה היה נמשך תמיד חודשים ספורים ואז הפסקתי ושוב העליתי במשקל וחוזר חלילה - מעגל קסמים נוראי ואכזר.

אני מרגישה עירומה בלי מראה

יש לי תסביך מראות. אני נושאת איתי תמיד מראה בתיק. זה התחיל כשהיו לי עדשות מגע וגם היום, כשכבר אין לי, תמיד יש איתי מראה. אני מרגישה עירומה בלי מראה. ואם אני עוברת ליד מראה, רוב הסיכויים שלא רק שאציץ, אלא אעמוד כמה דקות ואבחן את עצמי. ותמיד אמצא פגמים, כמו אז, לפני הרבה שנים.

ועד היום אני מחפשת את החיזוקים החיוביים של אמא. רוצה לשמוע מילה טובה על איך שאני נראית, מילה טובה על הקילו שירדתי, או על כמה יפה הבגד החדש שקניתי מונח עליי. אני עדיין צריכה לקנות מידה אחת יותר, ואני צריכה לישון יותר, כי "רק כשישנים אפשר לרזות". תמיד הרמזים האלה שם, והם מפלחים את לבי בכל עת שהם נאמרים בקול רם. כי גם בלי לשמוע, אני יודעת. אני יודעת שאני לא מספיק רזה בשבילה, לא מספיק יפה (ובאמת שעוד לא התחלתי לדבר על דברים שהם לא מראה חיצוני...).

המשוואה אצל אמא שלי מאוד פשוטה: רזה = מאושר. עד שלא אהיה רזה במידה מספקת, לא אהיה מאושרת. כנראה שלא אהיה מאושרת לעולם.

הדימוי העצמי הנמוך לגבי הגוף שלי הוא משהו כל כך מושרש. קשה לשנות את זה, אבל זה אפשרי. אני רוצה לקום בוקר אחד ולהרגיש "אשה יפה". אני שומעת את זה כל כך הרבה מסביבי, מחברים, מסתם מכרים, מעמיתים לעבודה, בכל מקום. אני שומעת הרבה מילים טובות ויפות, אבל זה לא משנה. כמו שהאושר מתחיל בתוכנו, כך גם הדימוי העצמי. כשאומרים לי שאני יפה או שאני נראית טוב, זה קצת מלטף, קצת מחמם, אבל בעיקר נופל על אוזניים ערלות. תמיד אמשיך לחפש את החיזוקים החיוביים האלה, אבל כשהם יגיעו, הם יהיו מבחינתי תחושה נעימה ורגעית שחולפת בגוף.

ושלא תבינו לא נכון. אני לא בן אדם חסר ביטחון עצמי. הוא אולי לא בשמיים, אבל גם לא באדמה. איפשהו באמצע. אני מאוד בטוחה בעצמי בהרבה דברים אחרים. גם ההערכה העצמית שלי לגבי המראה השתפרה קצת עם השנים. המון עבודה עצמית, המון תהליכים שעברתי עם עצמי. אבל אני עדיין מאוד פגיעה, ואני מקווה שבעוד כמה שנים לא אמצא את עצמי באותו מקום מהבחינה הזאת. אבל לפניי עוד דרך ארוכה.

אני חושבת שחלק מבגרות של אדם הוא גם היכולת לקחת על עצמו את האשמה ל"פאקים" שיש לו. תמיד נהגתי להאשים את ההורים שלי בכך שאני ככה ושאני כזאת ושאני אחרת. מאז שיניתי את הפרספקטיבה, אבל לא לגבי הדימוי העצמי שלי. אני יודעת שזה התחיל איפשהו שם, כשהייתי צעירה וזקוקה נואשות לעידוד, ובמקום זאת ריפו את ידיי.

כל הורה חוטא בצורה זו או אחרת כלפי הילדים שלו

החשיפה הזאת גבתה ממני תעצומות נפש אדירות, אבל היה לי חשוב להעלות את זה על הכתב. אף אחד לא לומד להיות הורה, כל הורה חוטא בצורה זו או אחרת כלפי הילדים שלו. אני כבר לא כועסת, לא מרירה. זה כבר לא שם מזמן. אני רק יודעת שאם הדברים היו קצת שונים, היום יכול היה להיות לי קל יותר.

וחשוב, כל כך חשוב, לעודד ולהחמיא ולהראות שאוהבים, בכל מחיר, בכל מצב.