המתכון לחורבן: שנאת חינם

ערב תשעה באב אנו קוראים באותה אגדה עתיקת יומין המופיעה בתלמוד הבבלי:

כיצד ייתכן שתקופת בית שני המתוארת כמצטיינת ב'גמילות חסדים', דהינו בעזרה לזולת ובתמיכה הדדית מתוארת כטבולה ב'שנאת חינם'? כיצד תקופה שמתוארת כמליאת עיסוק בתורה ובמצוות יכולה להיות נגועה בשנאת חינם? שהרי במצוות אנו מוצאים את "ואהבת לרעך כמוך", אנו מוצאים את "לא תיקום ולא תיטור" ואפילו את "לא תשנא את אחיך בלבבך"? ולימוד התורה עצמו, הרי הוא מכוון אותנו לחשיבה רוחנית החושפת את הטוב והאמיתי שבכל דבר?

כל זה נכון, אך מסתבר כי דווקא לימוד התורה, העיסוק במצוות ואף גמילות חסדים יכולים להוביל לשנאת חינם מסוכנת. ההסבר לכך נעוץ באופי הערכי של התורה. דווקא מערכת אידיאליסטית, דווקנית, המעניקה משמעות עמוקה לכל בדל התנהגות, נמצאת בסכנה של פסילת האחר הסוטה, לעיתים, כמלוא הנימה מהדרך שבה מאמינה קבוצה מסויימת. באופן אבסורדי דווקא 'דילדול הרוח' מוביל לפלורליזם שבו הכל אפשרי והכל לגיטימי בתנאי שהוא איננו פוגע בזולת, בבחינת "חיה ותן לחיות".

האם המשוואה הזו נכונה? האם היותו של האדם בעל 'רוח מדולדלת' מאפשרת לו להיות פתוח וסבלן. ואילו היותו של אדם בעל תפיסה אידיאולוגית תהפוך אותו בעל כורחו לקנאי הרואה בכל תזוזה מדרכו, פגיעה עמוקה המצדיקה שנאה ורדיפה?

אך אם כך, מדוע מכונה שנאה זו 'שנאת חינם', הרי לשנאה זו יש לכאורה סיבה טובה והצדקה מעולה? המאמין בדרכו שונא את השונה ממנו כיון שהוא פוגע במהות הקיום.

התשובה נעוצה לדעתי בעקרון היסודי של 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'. עקרון זה נאמר לגבי המחלוקת של חכמים בענייני הלכה. האחד מטמא והשני מטהר, האחד אוסר והשני מתיר. התלמוד קובע, שהגם שהאחד חולק על השני, הרי שדברי החולקים שניהם גם יחד, הינם 'דברי אלוקים חיים'. כיצד ניתן לומר ששתי אמירות סותרות הן אמיתיות?

התשובה היא שהמאמין הוא הראשון היודע (או הצריך לדעת) כי השגתו האנושית הינה מוגבלת וצרה. אין בכוחו של האדם לקלוט את האמת הגדולה. אנחנו משולים לאותם עיוורים, בבדיחה המפורסמת, שמיששו פיל. האחד טען שהפיל הוא עמוד רחב וגדול, השני טעון שהפיל הוא צינור גמיש וארוך, השלישי טען שהפיל הוא מניפה גדולה ודקה. כל אחד מהעיוורים צדק, אך טעותם של העיוורים הייתה שכל אחד מהם היה בטוח שמה שהוא קולט זה הכל.

אם כל אחד היה יודע שהוא ממשש מהווה רק חלק מהפיל, הכל היה בא על מקומו בשלום. המאמין יודע שמה שהוא קולט זה רק חלק. הוא נוקט עמדה, הוא בעל דעה והוא חי ונושם עבור אמונתו, אך הוא צריך להיות קשוב לאמת הפנימית של החולק עליו. הוא צריך לדעת שהחולק עליו מבטא ניצוץ אחר מהאמת הגדולה, ניצוץ שאותו הוא לא קולט, ודקווא חברו קולט.

'שנאת חינם', היא שנאה מיותרת, אטומה, שחצנית. 'שנאת חינם' היא השחרת פני היריב הפוליטי במקום לנהל דו שיח מורכב ואינטליגנטי. שנאת חינם מובילה לחורבן כי היא לא מאפשרת ליצור קואליציה עם מי שחולק עליך. שנאת חינם היא בבחינת 'ייקוב הדין את ההר', היא 'הכל או לא כלום', שנאת חינם מובילה לחוסר יכולת לשלב ידיים עבור כל משימה לאומית שהיא. היא מובילה לקנאות והסטת אנרגיה נגד השותף הפוטנציאלי במקום לתעל אותה נגד האויב האמיתי. 'שנאת חינם' היא הרוע הפנימי המחלחל, היא הבוז השקט והארסי, היא ממלכת הדעה הקדומה, ושלטון הסטריאוטיפ.

'שנאת חינם' צריכה להמיר את מקומה ל'הקשבת חינם' ו'דיבור חינם' כי רק אלה מאפשרים את יצירתה וחשיפתה של אמת משותפת, פוריה ומקדמת. רק אלה יתקנו את החורבן.