אהרון הכהן: השלום מתחיל בתוכנו

היחסים המורכבים במשפחה בכלל ובין אחים בפרט מעסיקים לא מעט מפרקי ספר בראשית. אין זה מקרה שתיקון היחסים בין יוסף לאחיו, לקראת סוף חומש בראשית, מאפשר את הפיכת היחידים לשבטים ולעם. על רקע זה האחים אהרון, משה ומרים (החל מחומש שמות) מציבים משמעות חדשה לגמרי ליחסים המשפחתיים. מרים היא הדואגת לאחיה הקטן משה המצוי בבדידותו על שפת היאור בתיבה. עמידתה זאת של מרים "ותתצב אחתו מרחֹק, לדעה מה יעשה לו" (שמות, ב', ד') מגלמת לדעתי את שורש הקשר בין האחים. אהרון ומרים האחים הבוגרים בשנים, מסוגלים להכיר במעלות הייחודיות של משה. הם ניצבים לצִדו וגם כאשר הם מרוחקים ממקומו הם פועלים לדעת את גורלו ולהיות מעורבים בו.

פעולותיו הראשונות של משה הצעיר נעשות ללא מעורבות של אהרון. רק בשלהי ההתגלות בסנה נאמר למשה שאהרון אחיו יוצא לקראתוֹ כדי להשתלב בשליחות. "... והיה הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לוֹ לאלהים" (כמובן הכוונה כאן למנהיג – מנחֶה). אחד העם במאמרו "כהן ונביא" מתאר את משה כמי שאינו מתפשר אלא צמוד לחלוטין לנבואתו. אהרון מתואר כמי שבא בדברים עם העם וחותר לפשרות. נדמה לי שאהבת השלום של אהרוֹן הכרחית כדי לקיים את נאמנותו המוחלטת למשה.

בנוסף לכך היא אכן מבססת גם את יכולת ההידברות שלו עם העם (אשר בחטא העגל הגיעה לנקודה מורכבת ביותר) ומעבר לכל היא המאפשרת לו את הכהונה הגדולה. העיסוק המתמיד בעבודת הקודש במשכן עלול להיות מקור להסתבכויות וחיכוכים. ידוע לכל אחד מעִמנו שעבודה ציבורית בכלל ועבודת "קודש" בפרט מעוררות לא פעם לא רק סיפוק גדול, אלא גם מחלוקות ותסכולים. לעתים קשה להאמין לויכוחים הנשמעים סביב פעילות חינוכית ולימודית או בקרב הפעילים בבית-כנסת.

אהבת השלום של אהרון פירושה, שבאופן נוכח ותמידי הוא תופס את עבודת המשכן, כהשכנת שלום על העם. הוא נושא את גורל העם על לִבוֹ כחלק ממשאוֹ הרוחני ככהן הגדול. משפטם של ישראל הוא שלומו ותקינותו. אהרון הוא המסוגל להעביר לבנו אלעזר את התפקיד ואת בגדי הכהונה כחלק "ממות הנשיקה" שלו והוא המסוגל "לידום" במותם הטראגי של בניו נדב ואביהוא. כפי שענונותו של משה אִפשרה לו דרגת נבואה פלאית, כך ענונותו של אהרוֹן זִכּתה אותו לגעת בקודש ולצאת בשלום. מה רבים האנשים לעומתו אשר "נגעו" בקודש הרבה פחות, אם בכלל, ואבדו את שפיותם ו/או את מידותיהם הטובות.