היא רצתה לעצב אותי כמו בובת פלסטלינה
היא אמרה שהיא אוהבת אותי, אבל כל הזמן ניסתה לשנות בי דברים, במראה שלי ובהתנהגות. כל מיני תכונות שלי לא מצאו חן בעיניה. חשבתי שהאהבה יכולה לגבור על הכל. סיפור מריר
בהתחלה הכל פרח וליבלב, והרגשתי טוב מתמיד. א' פתחה בפניי כיווני מחשבה חדשים, וגם גרמה לי שינויים חיוביים. לימדנו זה את זו דברים חדשים, וזה היה מהנה מאוד.
אבל, בהמשך הקשר התחילו ויכוחים, שהעכירו את האווירה. הרגשתי שהיא מנסה לשנות אותי כל הזמן, כאילו אני איזו בובת פלסטלינה. היתה לי תחושה שהיא ניסתה לעצב לעצמה איזושהי דמות, שהיא לא אני.
זה התחיל מכל מיני הערות קטנות לגבי המראה, שכללו גם דרישות לשינויים שהיו לא מקובלים עליי בכלל. אבל היא המשיכה להתעקש. אמנם לא דובר באיזה ניתוח פלסטי חלילה, אלא בשינויים קוסמטיים, אבל הם נראו לי, ועדיין נראים, מוגזמים.
הרי זה לא חלילה שהייתי בתחפושת כל הזמן, ורק עכשיו היא שמה לב אליהם. כשאמרתי לה את זה, היא אמרה שהיא חשבה שתוכל להשפיע עלי לשנות אותם בהמשך.
גם כשחשבתי שהעניין נגמר, בכל פעם צץ לא איזשהו נושא אחר שגרם שוב להתחככות. וכשחשבתי שסוגיית השינויים מיצתה את עצמה, התחילו תלונות אחרות.
אי אפשר לומר שאני דברן גדול
אני בחור קצת ביישן ודי שקט. אי אפשר לומר שאני דברן גדול. זה לא שאני יושב כמו פסל ולא אומר שום מילה, אלא שלפעמים אני לא מוצא נושא שיחה משותף, או לא מוצא מה לומר בדיון מסוים שמתנהל סביב השולחן. ואם אין לי מה לתרום לשיחה, אז אני לא אומר כלום. אני לא חושב שזו תכונה שלילית, אם כי יש שמתרגמים את זה בטעות לחוסר התייחסות, ואולי קצת התנשאות. אני יכול להבטיח שזהו לא המצב. אני אדם די ממוצע, שנוטה להתחבר (ועושה זאת) די בקלות לאנשים. היו מצבים בהם התנהלו שיחות חולין סביב השולחן, ואני לא ממש תרמתי לשיחה. זה גרר אחר כך שיחה שלה איתי, בה הבהירה לי שהיא לא אהבה את העניין. לא עזרו ההסברים שלי.
תלונה שנייה שלה היתה שאני רציני מדי. מודה באשמה, אני בחור רציני. אני לא מסוגל לקחת את כל החיים בצחוק אחד גדול. אני נוטה לחשב את צעדיי, ואני לא רואה בכך משהו שלילי, אלא להפך. ארשת פני די רצינית, ואין לי ממש מה לעשות בנידון. זה לא שאני לא מחייך כשצריך, ההפך. אבל אני נוטה לדייק בזמנים, שונא לאחר או להגיע בדקה ה-90 או להופיע באיחור אופנתי כי "כולם מאחרים".
תלונה שלישית היתה שאני לא מחמיא לה מספיק. אני מודה, זה באמת צד חלש שלי, וניסיתי כל הזמן לשפר אותו. זה לא שאני "יבש" לגמרי. כן חילקתי לה מחמאות, אבל כנראה לא בתדירות שהיא רצתה לשמוע. כל מחמאה שלי היתה באמת מתוך הלב, ולא נאמרה רק כדי למצוא חן. אני אדם של מעשים יותר מאשר דיבורים. אני חושב שמעשה אחד יותר טוב מאלף מחמאות. אני יודע שהשילוב המנצח הוא להיות גם וגם, אבל זה לא אני.
כל דבר קטן עיצבן אותה
תופעה נוספת היתה התקפי זעם שלה. לפעמים כל דבר קטן עיצבן אותה. כל דבר שאמרתי יכול היה לקומם אותה, גם אם אמרתי אותו בצחוק. חוש ההומור שלי ושלה לא היו בנויים אותו דבר. הרגשתי שאני לא יכול להתלוצץ איתה. לפעמים תירצה זאת בשינויים ההורמונים שכל אחת חווה פעם בחודש, ואכן בתקופה זו הייתי צריך להיזהר שבעתיים. אני לא קונה את התרוץ הזה. ולפני שתקפצו עליי בנות, כן, אני יודע שזו תקופה רגישה, בה יש לרובכן נטייה להיות קצת יותר עצבניות, אבל אי אפשר לתרץ כל התנהגות בזה. אפשר להבין חוסר סבלנות קל, אבל אם זה מגיע לכדי אמירת דברים נוראיים ומעליבים עליי או על אחרים, זה כבר לא מתקבל. למרות שלפעמים טרחה להתנצל, כשזה חוזר על עצמו מספר פעמים, ההתנצלות מאבדת מטעמה.
אני חלילה לא מנסה לתאר את א' כמפלצת נוראה. היא לא. אבל זוהי תופעה שהפריעה לי מאוד.
תופעה נוספת היתה בזמן שנקלענו לוויכוחים. אני מחזיק בדעה שלא ניתן להפיק שום תועלת מוויכוח שמתנהל בכעס. לפעמים אני מעדיף לא לענות בכעס, שמא אומר דברים שאחר כך אצטער עליהם. זה לא שהיא דיברה ואני לא עניתי. עניתי לה, אבל השתדלתי לא למשוך את הוויכוח הלאה. זה ממש עיצבן אותה, ואני לא מבין למה. מה לעזאזל מהנה בלהוציא כעס אחד על השני? כל בעיה אפשר לפתור בנחת, כששני הצדדים רגועים.
עוד דבר שהפריע לי היה שאם הייתי מביע את דעתי בנושא מסוים, או מסביר לה קצת עובדות שאני יודע, וזה חלילה לא היה מסתדר לה עם הדעה שלה או עם השאיפות שלה, הייתי מואשם בחוסר פרגון. אני אמור להסכים עם כל מה שהיא אומרת ולתת לה תחושה שהכל ורוד בחיים? אם היא שואלת לדעתי, אז שתהיה מוכנה גם לשמוע דעה אחרת משלה. וזה לא חלילה שניסיתי להרוס לה את החלומות שלה. להפך.
למרות כל הדברים האלה ואחרים, הקשר נמשך, עם הרבה עליות ומורדות. האהבה שלי אליה גברה על הכל. כי גם אם היא מוצאת בי חסרונות כאלו ואחרים, ואני גם מוצא בה, אני חושב שאם אוהבים מישהו, משלימים עם חסרונותיו כמו עם יתרונותיו. אני יודע שכך לפחות אני עשיתי. אני מניח ששנינו ידענו שדברים שקשורים באופי לא יכולים להשתנות.
יותר מכל שיגעה אותי העובדה שמצד אחד היא היתה טורחת לשדר לי כמה היא אוהבת אותי, ומצד שני באה בטענות אינסופיות. איך אפשר גם לאהוב אדם וגם לתת לו תחושה שהוא לא רצוי?
בסוף היא החליטה לפרק את הקשר. חשבתי לתומי שאהבה יכולה להתגבר על הכל, אבל זה כנראה זה לא עובד כך.
לפנייה לכתב/ת 
