כמה צבא - ובכמה כסף?
האיומים ותפישת הביטחון החדשה אכן מחייבים תוספת כוח. השאלה היא באיזה מחיר. דבר אחד ברור: בעימות בין אשכנזי וברק לאולמרט ובר-און תנצח, כמו תמיד, הפוליטיקה
הקרב על תקציב הביטחון יהיה השנה קשה ומר מכל מה שחווינו בעשור האחרון. הוויכוח הטעון והקשה, שהיה אתמול (א') בישיבת הממשלה, הוא רק קדימון למה שעוד יבוא. מדוע? מפני ששני הצדדים צודקים.
מערכת הביטחון והעומדים בראשה משוכנעים באמת ובתמים שבלי תוספת משמעותית לתקציב הביטחון, מדינת ישראל לא תוכל לנצח במלחמה הבאה וגם לא תוכל להחזיר לעצמה את כושר ההרתעה שכורסם אנושות במלחמת לבנון השנייה. להערכת בכירי צה"ל ומערכת הביטחון, המלחמה הגדולה הבאה עלולה לפרוץ בטווח הזמן שבין שנה לחמש שנים - והיא תהיה מסובכת ושונה במאפייניה מכל קודמותיה. כדי שצה"ל יוכל לפתח ולבנות את מרכיבי הכוח הנחוצים להכרעה במלחמה כזו, נחוצות לו לפחות שנתיים של השקעת משאבים ואימונים אינטנסיביים. לכן, אומרים ראשיו, התוספת הגדולה לתקציב הביטחון צריכה להינתן מיד, כבר בשנת התקציב הקרובה. תחושה זו של דחיפות וצורך כמעט נואש לשכנע הם שגרמו אתמול לרמטכ"ל לסטות מהתקינות הפוליטית, ובצורה ישירה להניח את האחריות לגורל המלחמה הבאה לפתחם של השרים.
יחד עם שר הביטחון ברק, הניח רב-אלוף אשכנזי בפני הממשלה "סל" בניין כוח והצטיידות, שכל אחד ממרכיביו חיוני לדבריהם לניצחון צבאי במלחמה הבאה. הסל הזה נועד לאפשר לצה"ל לסכל את האיומים על ישראל ולנצח על-פי תפישת הביטחון הבן-גוריונית הישנה, אבל עם התאמות למצב הקיים ולאיומים שבאופק. על-פי תפישה זו, למשל, מטוסי חיל-האוויר והעוצבות הלוחמות, המעבירים את המערכה לשטח האויב, הם שמונעים פגיעה בעורף בזמן מלחמה.
לפי התפישה החדשה, מערכת הגנה טכנולוגית רב-שכבתית ליירוט טילים, רקטות וכלי-טיס היא שצריכה לשאת בעיקר הנטל של הגנת העורף, לפחות בשלבים הראשונים. ברק דורש
לממן בתקציב פיתוח מואץ של מערכות אלו, כדי שיהיו מוכנות בתוך שנתיים-שלוש. ועוד: התפישה הבן-גוריונית גרסה בתחילת המלחמה מאמץ בלימה בחזית אחת או שתיים - ומאמץ תקיפה קרקעי מרוכז בחזית אחת. אחר-כך העברת המאמץ לתקיפה בחזיתות נוספות, במקביל או בדירוג. תפישת הביטחון החדשה גורסת תקיפה קרקעית כבר בתחילת המלחמה בשתיים ואפילו בשלוש חזיתות, כדי להסיר את איום הטילים מעל העורף. הלחימה בכל אחד מהמאמצים תהיה בעלת אופי שונה בהתאם לשטח והאויב (סורי, איראני חיזבאללאי או חמאסי).
כדי ליישם תפישה זו, צריך צה"ל סדר כוחות קרקעי ואווירי גדול פי כמה מזה שיש לו, וגם מלאי תחמושת וציוד גדולים בהרבה. ואכן, נמסר שברק ואשכנזי דורשים כבר עכשיו להקים עוד שתי אוגדות לוחמות, ובהמשך - עוד אוגדה או שתיים, וכוח נוסף אווירי-ימי-קרקעי משולב, לתקיפת יעדים אסטרטגיים רחוקים. וכמובן: הגדלת המלאים במחסנים. אלה הם הפריטים העיקריים והכבדים שבסל הדרישות של מערכת הביטחון, והמחיר: תוספת של 7 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון כבר השנה.
טנק מול חינוך, מטוס מול אינפלציה
מול ה"מחנה הביטחוני" ודרישותיו מתייצב ה"מחנה הכלכלי-חברתי", בהנהגת ראש הממשלה אולמרט ושר האוצר בר-און. נימוקיהם משכנעים לא פחות: אסור לפרוץ את מסגרת התקציב, כדי שמדינת ישראל לא תאבד את מעמדה האיתן כמושכת השקעות וכלווה בזירה הכלכלית הגלובלית, וכדי שלא נגלוש לאינפלציה. וזה לא הכל: אולמרט יודע שכדי לשמור על שלמות הקואליציה ולשרוד, הוא יצטרך להיענות לפחות לחלק מדרישות הסיעות המרכיבות אותה. מה גם שחלק ניכר מדרישות אלו מוצדקות, ובלי להיענות להן ייפגעו עוד יותר הלכידות החברתית והחינוך, המהווים מרכיבים חשובים בחוסן הלאומי ובביטחון המדינה. אם ייענה אולמרט לדרישות מערכת הביטחון, הוא יעמוד בפני דילמה קשה: לפרוץ את מסגרת התקציב ולסכן את הצמיחה הכלכלית - או להניח למצב החברתי ולחינוך להידרדר עוד יותר?
מה שמסבך עוד יותר את המצב הוא דו"ח ועדת ברודט, שהונח לפני כמה חודשים על שולחן הממשלה. ממצאי הוועדה, שהוקמה בעקבות המלחמה האחרונה כדי לבדוק את צרכי הביטחון האמיתיים, ובאיזו מידה עונה עליהם התקציב - היו חמורים. הליכי הכנת התקציב על-ידי מערכת הביטחון בשנים עברו, מתברר, היו רשלניים, נגועים בחשיבה עצלה ובתפישות בזבזניות. קיצצו היכן שקל היה לקצץ - ולא היכן שצריך; ותמיד דרשו תוספת. רוב התקציב הלך לשכר, תנאי שירות ותנאי פרישה, ומעט מדי נשאר לפיתוח ולהצטיידות במערכות נשק חיוניות, לבניין הכוח ולאימונים. לכן במסקנותיה המליצה ועדת ברודט לממשלה לקבוע מסגרת רב-שנתית לתקציב הביטחון. מסגרת כזו נחוצה כדי שצה"ל יוכל לתכנן את בניין כוחו על-פי סדר עדיפויות. בניין עוצבה לוחמת, למשל, נמשך בין שנתיים לשלוש; פיתוח מערכת נשק עיקרית והצטיידות בה - כעשר שנים. לכן צה"ל צריך לדעת מראש איזה תקציב יעמוד לרשותו בחמש השנים הבאות.
בכירי מערכת הביטחון, שמזמן דרשו מסגרת תקציבית רב-שנתית, אימצו המלצה זו בחום. הם גם אהבו את המלצת ועדת ברודט, להוסיף אחוז וחצי לבסיס תקציב הביטחון מדי שנה. מה שקומם אותם היה הדרישה לייעל את תקציב הביטחון בעיקר באמצעות קיצוצים ושינויים בשכר אנשי הקבע והאזרחים עובדי המערכת, בתנאי השירות שלהם ובתנאי הפרישה.
אפשר להבין את ברק ואשכנזי. הפעם, זו לא התגובה הרגילה של הביטחוניסטים בהווה ובמיל', המתנהגים כראשי ועד עובדים; המדובר בחשש אמיתי מפני בריחת הטובים והמוכשרים בשורות הקצונה הזוטרה והבינונית, ומקרב אנשי המקצוע בחילות הטכנולוגיים. בעקבות המלחמה האחרונה, יש לצה"ל בעיה קשה בתחום זה - בעיה שהיא מורלית בעיקרה, ונובעת מירידת הסטטוס החברתי של המשרתים בצבא בעיני הציבור. בצה"ל חוששים שבעיה זו תחמיר אם יורעו תנאי השירות והפרישה. זו סיבה אחת, שבגללה מנסים השר והרמטכ"ל לדחות בשנתיים את יישום דו"ח ברודט. הסיבה האחרת היא שה"סוכריה" - התוספת השנתית לתקציב הביטחון שמציעה הוועדה - קטנה מדי; פחות ממחצית ממה שדורשת מערכת הביטחון. אבל אולמרט ובר-און דבקים בהמלצות ודורשים ליישמן כבר עתה כלשונן.
במצב כזה, השאלה אינה מי צודק - אלא מי מסוגל לגייס רוב פוליטי לדרישותיו כדי לכופף את ידו של יריבו. סביר להניח שצילה של מלחמת לבנון השנייה יגרום לשרים ולראש הממשלה לחשוב פעמיים בטרם ידחו את דרישת ראשי מערכת הביטחון, וכי הפשרה התקציבית שתושג לבסוף תיתן לברק ולאשכנזי את רוב מבוקשם.
