"הוא היה המודרניסט מכולם"

הנשיקה השמיימית שקיבלו שני ענקי הקולנוע, ברגמן ואנטוניוני, בזה אחר זה, מעוררת לא מעט מחשבות אצל הבמאי הישראלי עמוס גיתאי, השוהה בימים אלה בצרפת. "הקולנוע קיים מאה שנה, אבל מי שעיצב אותו מחדש היה הדור

 של אנטוניוני וברגמן" אומר גיתאי. "הדמויות המרכזיות של הקולנוע הפכו אותו למדיום מודרני, ומצד שני נהגו איפוק בשימוש בשפה הקולנועית, ולא התפתו לאפקטים מיוחדים. אנטוניוני וברגמן עשו קולנוע שמשרטט ומנסח את האדם והדילמות האתיות שלו, את הבדידות שהוא מתמודד איתה ואת החברה שבה הוא חי. אנטוניוני וברגמן עיצבו את הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו כיום".

אנטוניוני ריתק את גיתאי במיוחד בשל מה שהוא מגדיר כ'ראייה הארכיטקטונית שלו'. "הוא למד ארכיטקטורה, ואפשר לומר שהפצת הרעיונות של חללים מודרניים, לא עמוסים ולא מלוקקים או דקורטיביים מדי, נשענת במידה רבה על היצירה שלו", מסביר גיתאי. "הוא מיקם את הדמויות בחללים של מבנים מודרניים, ויצר באיזה שהוא מקום לגיטימציה קולונועית לאדריכלות המודרנית, במקום שבו הארכיטקטורה של תקופת הרנסנס שלטת ועשירה בו".

את המפגש הראשון עם אנטוניוני, גיתאי לא ישכח. "זה היה מפגש מרגש מאד שהתקיים בדירה של אנטוניוני ברומא", הוא מספר, "תמיד מרתק אותי לראות איפה אדם חי, ואנטוניוני, באופן מפתיע, גר בדירה מודרנית ולא באיזה חלל היסטורי יפהפה עם פאטיו, כפי שרבים מדמיינים אולי. בכל החלונות בדירה אפשר היה לראות את תפיסת הפריים. הוא היה אספן גדול של כלי זכוכית צבעוניים, שאותם היה שם על מדפים שקופים, ומתבונן דרכם על שבירת קרני השמש".

מי עוד נשאר לאיטלקים?

את המפגש יזם מחבר הביוגרפיה של אנטוניוני, קרלו דיקרלו, תיאורטיקן איטלקי שהיה גם מקורב לפאזוליני. "דיקרלו חשב שהמפגש, שבו נכחה גם זוגתו לשעבר של אנטוניוני, קלייר טפלו, מעין עלמה מאהלר של הקולנוע האיטלקי, שכיום היא בת זוגו של ברטולוצ'י, יהיה מעניין. במהלך המפגש דיברנו בעיקר על ארכיטקטורה וקולנוע".

אנטוניוני וג'ק ניקולסון (צילום: AFP)

למרות שאנטוניוני וברגמן היו שונים מאוד זה מזה, גיתאי מבקש ליצור לרגע דיאלוג בין השניים. "במידה מסוימת החותם של הנופים של שבדיה מאד קיימים  בעבודה של ברגמן, ואת זה יכול לראות כל מי שנסע דרך סקנדינביה ומכיר את המרחבים. לא קשה לדמיין את הבדידות בחורף, כשבין ישוב לישוב מפרידים לפעמים מאות קילומטרים, והאוכלוסיה כל כך דלילה. בדידות היא אלמנט מאד חזק בחוויה האנושית שם, והמעטפת הכבדה של הבדידות באה לידי ביטוי בסרטים של ברגמן דרך ה- Imprint של הנוף השבדי שדרכו הוא משרטט נשמה.

"אנטוניוני משרטט את המבנים והחללים שבתוכם הדמויות פועלות, ובמידה מסוימת מציע הצעה מודרנית, ולא רק משמר עבורנו את הארכיטקטורה של איטליה על הפיאצות, המזרקות והפסלונים המוכרים שלה. הוא אומר אמירה ארכיטקטונית מודרנית ובעצם צועד קדימה. הקולנוע שלו יוצר הצעה שמתייחסת גם היא לעיצוב של סביבת החיים כמשפיעה על הנפש. אצלו  העלילה הנרטיבית במידה רבה אינה הסיפור המרכזי. אנטוניוני היה הדמות הגדולה היחידה שנשארה לאיטלקים אחרי פאזוליני, דה סיקה ורשימה אינסופית של אנשי קולנוע חשובים. כל אחד מהם יצר את הגוון שלו, אבל אנטוניוני היה המודרניסט מכולם".

פשוט רצה לעשות עבודה

הפנטומימאי, ג'וליאן שגראן, השתתף בשנת 1965 בסרטו של אנטוניוני "יצרים", שנחשב לאחת מפסגות יצירתו. "כשהוזמנתי לאודישנים לסרט של אנטוניוני, הייתי

 צעיר מאד", הוא מספר. "הגעתי עם אשתי הראשונה לאודישנים שהתקיימו במלון שבו הוא התגורר. הוא ביקש מאיתנו להראות לו תנועות מסוימות, נדמה היה שהוא יודע בדיוק מה הוא מחפש. הוא כיוון אותנו בצרפתית למה שהוא רצה, ובסופו של דבר יצרנו מעין כוריאוגרפיה קטנה, שמבוססת על מה שהוא אהב מתוך התנועות שלנו. צילמנו בגריניץ' פארק בלונדון, ואני זוכר שהוא צבע את העצים בירוק, ובסוף הסרט יש בית קטן מרוחק בסוף הפריים שהוא שתל פנימה.

"היה לו חוש ויזואלי מתקדם מאד, והוא היה מאד מדויק במה שהוא רצה. הוא היה איש מאד נעים והתייחס לנו היטב. צילמנו את הסצינה המפורסמת של הטניס ביום אחד. לא היה לנו מושג שזו תהיה הצלחה כל כך גדולה, למרות שבדיעבד היו בסרט את כל המרכיבים שנדרשים בשביל להפוך אותו למצליח. אני חייב לומר שבזכות הצלחת הסרט קיבלתי הרבה מאד עבודות, גם בקולנוע וגם בפרסומות. אנטוניוני היה בסופו של דבר איש צנוע וביישן, מקצוען ומרוחק. כשאתה עובד עם אנשים טובים שכאלה אתה מבין שאין מקום לארוגנטיות, הם פשוט רוצים לעשות את העבודה".