עוד קורבן, ועוד...

הרצח של צחי באשה בראשון לציון מעלה שוב את הבעיה הקשה אליה אנו נחשפים לעתים כה קרובות, והיא הקלות הבלתי נסבלת שבה נלקחים חייהם של אנשים במדינת ישראל, בני נוער ומבוגרים כאחד, במעשי אלימות נפשעים. נראה כי אין מקום בטוח ממעשה רצח במדינת ישראל - חוף הים, הקניון, חנות "ביתילי", בית הספר, מקומות בילוי, הדרך חזרה הביתה - הפכו כולם לציוני דרך של מקרי רצח מזעזעים של אזרחים תמימים, אנשים שנרצחו בגלל כלום ושום דבר.

כל אחד יכול להפוך לקורבן, טרור מבית אינו פחות חמור מטרור מחוץ לו. הבעיה היא בעיה של ביטחון האזרחים במדינה, והיא מעוררת תהיות לגבי האופן שבו החברה מתייחסים לאלימות על כל גווניה. 

הגרף התלול והמבהיל של עליית מקרי הפשיעה החמורה במדינת ישראל מצביע על כך שצריך לעשות בדק בית רציני גם במערכת המשפט עצמה, אשר אינה מתאימה עצמה לקצב הפשיעה. ריבוי מקרי הפשיעה החמורה והפשע המאורגן גורמים לסתימה קשה יותר במערכת, שגם כך עמוסה לעייפה. 

אותו הדבר נכון גם לגבי משטרת ישראל, שם נשמעים קולות דומים של קיצוץ בתקנים ומחסור בשוטרים. בהעדר אכיפה וכאשר מרבית התיקים המגיעים לבית המשפט מסתיימים בהסדר טיעון, אין פלא שההליך הפלילי אינו גורם להרתעה.  

פעמים תכופות מדי הפחתת אישומים מרצח להריגה מתאפשרת בשל קושי ראייתי וגם אז, העונש שנגזר על העבריין הוא לא העונש המירבי של 20 שנים, אלא הרבה פחות. מסיבה זו הגיע הזמן לחולל שינוי במערכת המשפט במדינת ישראל, בראש ובראשונה על דרך של קביעת מספר מדרגים לעבירת הרצח, כפי שנהוג בארה"ב למשל.

דקלה טוטיאן היא מנכ"ל מרכז נגה למען נפגעי עבירה, הקריה האקדמית, קריית אונו