על יופיה של אהבה התלויה בדבר

קריאה ראשונית של הפרשה תופסת אותי באחד מאותם ימים בהם אני שואלת את עצמי איך צולחים את הבדידויות של החיים ואת ההכרה באפשרות העשייה ובגבולותיה. נדמה לי שהפרשה מתמודדת עם שאלות האלה; יש בה בני ענקים, תאוות כיבוש ומודעות לכך שלא הכל יכבש, תשוקה להצלחה וערמות של חרדות כשלון.

כבר בפתיחה אני מגלה שאני לא אוהבת את דרך ההתמודדות שהפרשה מציעה לי עם החרדות המשותפות לנו, אני לא אוהבת את הרעיון הזה של 'עקב', של 'אם... אז' (דברים ז, יב):

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה ... וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד ..."

וההמשך הצפוי (דברים ח, יט):

וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ ... הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן:

אני לא אוהבת את ה'עקב', כיוון שאני שומעת בו את חוסר האמון, לא רק חוסר האמון האלוהי בנו, אלא בעיקר חוסר האמון של אלוהים בעצמו ובמצוותיו. אם המצוות כל-כך טובות ונכונות אז ממה נובע החשש והצורך בהפחדה?

חוסר הנחת שלי מההתניות של הפרשה מזכיר לי חוסר נחת מתפיסת עולם הפוכה שליווה את מחשבותי בגיל ההתבגרות (והנה הוא חוזר לתפוס מקום בזירת המחשבות שלי גם בגיל ארבעים).

משנה מפורסמת בפרקי אבות מציעה יחס הפוך לעולם ההתניות. כל דבר עומד בפני עצמו, טוענת המשנה, בעולם האידאלי אין מערכות יחסים של 'אם... אז' (אבות, ה טו): "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה ושאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם."

את המשנה הזו למדתי לראשונה בתיכון ואני זוכרת את עצמי מוטרדת מהטענה שלה – אם האהבה האידאלית לא תלויה בדבר אז במה היא כן תלויה? מה המנוע המזיז את המכונה המכושפת והמופלאה הזו? אם האהבה לא תלויה בדבר אז איך למען השם מתאהבים? נטולת כל נסיון בעולמות האהבה, התביישתי לשאול את המורה מהי האהבה הזו שמציעה לי המשנה.

היום, ממקום פחות תמים, אני שבה אל חידת נעורי ועדיין לא מבינה ולא מאמינה לאהבות שאינן תלויות בדבר. זה נראה לי סוג של כשל לוגי ומוקש פסיכולוגי מיותר לגמרי – אהבה היא במהותה בחירה, היא העדפה והעדפה נושאת בהגדרתה את המילה 'בגלל'. מבחינתי השאלה המעניינת היא מהו ה'בגלל' של האהבה שלי, האם אני רוצה להמיר אותו ב'בגלל' אחר ואיך לכל הרוחות עושים את זה. אבל אני לא רואה שום דרך לוותר על ה'בגלל'.

וכאן אני חוזרת ומסתבכת בפרשה שלנו – אם יש 'בגלל', אם ה'בגלל' כל-כך בלתי נמנע, אז מה אני תוקפת את ה'עקב'? מה אני רוצה מההתניות של אלוהים, מה'אם ...אז' שלו? ואיך כל זה קשור לכיבושים, להצלחות, לכשלונות ולהכרה במוגבלות ובמוות איתם פתחתי את קריאתי בפרשה?

אני מרגישה שפסוקי הפרשה תוקפים אותי, שיש בהם הצעות יפיפיות להתמודדות עם תאוות כיבוש ועם חרדות כישלון אבל הם נופלים בשני בורות – בור ההתניה ובור הנקמה. הנה, דוגמא לפתרון האהוב ולבורות הקשים לעיכול (דברים ז יב – כב):

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה ... בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם ... וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ: ... כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם: וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה:

איזו הרגעה יפה: 'לא יהיה בך עקר ועקרה'...'והסיר ה' ממך כל חולי' הרבה משמעויות סמליות אני יכולה להציע לפתרונות האלה. מה שאני לא מבינה זה למה חייבת לבוא הנפילה שבהמשך המיידי: 'ונתנם בכל שונאיך'. מה פשר חוסר הנדיבות האלוהית?

גם הבטחה חכמה לחיי מצאתי בפרשת 'עקב' (ז, כב):

וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה.

הכאבים ואי הבהירויות יסורו לאט ובמאמץ גדול - לא אוכל להורישם מהר פן תרבה עלי חיית השדה. סבלנות וצניעות מציע לי הפסוק הזה, ואני הייתי מוותרת על המשכו:

(ז. כג) וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה עַד הִשָּׁמְדָם:

לא רוצה לתקוף באלימות עמים אחרים ואפילו אם הם דימוי למצוקות הנפשיות שלי. הייתי רוצה ללמוד להסתפק ב'לאט לאט'.

נדמה לי שפנטזיית ה'לא תלויה בדבר' ותאוות ה'עקב' הקיצונית, נטועות שתיהן בחרדה מפני גילוי המוגבלות והבדידות האנושית, ושתיהן מציעות דרכים להפגתה - 'עקב' מציעה התניות בעזרתן 'נאכל' את האוייבים שלנו ונוותר לבד. ו'האהבה שאינה תלויה בדבר' מציעה, בדרכה, יחסים סימביוטיים - קבלה מוחלטת של האחר וחוסר אבחנה בינינו (וגם זו צורה של בדידות).

פסוק אחד פרשה מצביע על כיוון אחר (י, יט): 'ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים' - לא להלחם באחרות שהרי רק היא יכולה להפיג את הבדידות, לאהוב את החולשות וללמוד מתוכן חמלה.

נ.ב

היום שמעתי הצעה שווה – נכון שאנחנו משלמים במסעדות דמי אבטחה? ונכון שדמי האבטחה שמקבלת המסעדה גדולים בהרבה מהתשלום שבאמת מקבל מאבטח (שכר מינימום). כלומר, רוב דמי האבטחה מוצאים את דרכם לכיסו של בעל המסעדה. מה עושים? אומרים למלצר/ית שלא יגבו דמי אבטחה ומשלמים אותם בעצמינו וישירות למאבטח. בפרשה כתוב: 'ואהבתם את הגר' ואולי זה קשור...