ספרו של האיש שאיננו

מקורות סיניים מוקדמים מספרים על אחד לאו דאן שהיה ספרן בג'ואו, ולימד את החכם קונפוציוס את המנהגים. ההיסטוריון הנודע סה מה צ'יין (המאה השנייה לפנה"ס) נותן מספר מצומצם של פרטים ביוגרפיים על לאו דזה (שאולי הוא לאו דאן‭,(‬ שלימד על "הדרך" (דאו‭,(‬ על "הסגולה" ועל "מחיקת העצמי‭,"‬ אשר נמחק למעשה מההיסטוריה כשעזב את סין ולא נודעו עקבותיו.

ביוגרפיות מאוחרות יותר מציעות לו פנים שונות, וחוקרים מתארכים אותו לזמנים שונים. אחדים אף מציעים כי לאו דזה אינו אלא כמה כותבים אשר תרמו את רעיונותיהם ליצירה. כך נשאר לאו דזה, חסר פנים וחסר צורה. דמותו היא אמנם עניין שמעסיק את החוקרים, אך דומה שאת לאו דזה אין זה מטריד כהוא זה, שהרי הוא עניינו, כפי שמלמד אותנו הספר הקרוי בשמו - מחיקת שם וצורה, פנים וזמן וסממנים קבועים. אך אותו לאו דזה, היה או לא היה, הותיר אחריו ספר בשמו. הספר "לאו דזה‭,"‬ או בשמו המאוחר "ספר הדרך והסגולה‭,"‬ מצהיר כי "מי שבכל מעשיו נוהג לפי הדרך מזדהה עם הדרך",‬ לפיכך אם אכן נהג לאו דזה לפי ה"דרך" ולימד אותה, כפי שמספר ההיסטוריון, הרי שהזדהה איתה ולא עם דמות היסטורית. כלומר, ניתן לומר שלפי לאו דזה, "הוא" אינו קיים. רעיון תמוה למדי עבור שכמותנו, המורגלים בחיפוש זהות עצמית ומפרנסים לא מעט פסיכולוגים לצורך מציאתה. אך "ספר הדרך והסגולה" מבקש לטלטל, לשנות ולהפוך על פניהן הנחות מסוג זה.

הפתעה נוספת מצפה למבקש ללמוד דבר מה על אופיו של "ספר הדרך והסגולה‭,"‬ שכן, דומה שאין מה שלא נאמר על הספר הקצר הזה ‭81)‬ פרקים המחזיקים כ־‭5,000‬ סימניות סיניות‭:(‬ הוא הוצג כספר מטאפיזיקה שעניינו "המוחלט‭,"‬ אך גם כקוסמולוגיה ואף כתורה נטורליסטית. הוא הוצג כמיסטיציזם בעל השפעה הודית, אך גם כמיסטיציזם סיני מקורי ואף כמיסטיקה דתית. הוא הובן כביקורת חברתית, כטקסט פוליטי, ואף כפילוסופיית לשון אנטי־סטרוקטורליסטית. בין יתר ההצעות עלו גם "הפשרנים" הרואים את "ספר הדרך והסגולה" כטקסט "רב־שכבתי" ו"פוליפוני‭,"‬ כלומר מהדהד בקולות שונים ובמשמעויות שונות.

אולי דווקא בשל ריבוי האפשרויות הזה מדבר אלינו הספר גם היום. ה"דרך" ניתנת לאינסוף הבנות. בעולם המבלבל שבו אנו חיים, בחרדות מהפסד, במירוץ לשיפור עמדה, להשגת ממון ולכיבוש שם ותהילה, מציג "ספר הדרך והסגולה" אלטרנטיבה פלורליסטית. הוא רומז וקורא לפענח. לפי "ספר הדרך והסגולה‭,"‬ "הוקרה וקלון מזעזעים במידה שווה" ועדיף כי נניח את זה גם את זה.

ללכת בכיוון ההפוך

"ספר הדרך והסגולה" הוא שירה פרקטית, פילוסופיה לא־קונסיסטנטית, דת אתיאיסטית, טקסט פמיניסטי בן יותר מ־‭2,500‬ שנה, ששואל: "שערי השמים נפתחים ונסגרים - התוכל להיות נקבה‭"?‬ וטקסט פוליטי נקי אך ביקורתי, לפיו "העם רעב: שליטיו אוכלים אותו במסיהם הכבדים‭."...‬ בפנייה אל הקורא הוא שואף לחולל טרנספורמציה ולהביאו אל ה"כיוון ההפוך‭,"‬ שהרי "בכיוון ההפוך - זו תנועת הדרך, החולשה - זה כוחו" ‬ אנו, הקוראים, מוזמנים ללכת בדרך בכיוון ההפוך לוותר על כל סממן כוחני ולגלות את הכוח שבוויתור על הכוח.

החל בפרק הראשון מזמין הספר את קוראיו להרפתקה שבמרכזה תעלומה, שלא תיפתר אלא במעין מסע שבו נגיע היישר אל האופל. אך אופל זה אינו מבוי סתום, הוא פתח: "אופל לפנים מאופל, השער לכל הנפלאות‭."‬ שפה פרדוקסלית זו מתגלה בהמשך כרבת יופי ותבונה, וכנחוצה להבנת הרעיונות העומדים במרכז החיבור.

למשל: "כל העולם יודע שהיפה הוא יפה - וזה המכוער".‬ מדוע היפה - מכוער? כיצד ייתכן? התשובה לכך היא לא כי ביפה יש כיעור אלא ב"ידיעתו‭."‬ וכל כך למה? "ידיעת היפה‭,"‬ ככל ידיעה, קשורה בהסכמה, בקונוונציה, בקביעות ובשרירותיות. "ידיעת היפה" בשונה מ"היפה" נוסדת דרך כללים, המלמדים אותנו להחליף התפעמות טבעית במוסכמה מלאכותית. זה המחפש את היפה מבחין בינו לבין המכוער ומוליד כך את המכוער אם לא היה איש מחפש, לא היו יפה ומכוער, והעולם היה שלם או "כך מעצמו" (דזה־ראן‭.(‬

האלטרנטיבה שמציע הפרק להבחנה האנושית המלאכותית: "יש ואין נולדים זה מזה‭....‬ אלה הם הקבוע‭."‬ "הקבוע" בשפת "ספר הדרך והסגולה" הוא ההשתנות, התנועה והחיים, ולא הקונוונציה או ה"אמת‭,"‬ אותה מבקש זה אשר חייו מזויפים. הפרק מסתיים בהבנה שהיא גם הצעה: "לפיכך: החכם - מתגורר במעשה שבאין־עשייה, מנהיג את הלימוד שבאין מילים‭."‬

"אין עשייה" (וו־ווי) מאפיין את החכם כמעורב בעולם אך שאינו מתערב, אינו מטה את מהלך הדברים, שהוא הדרך. וכזכור: "בכיוון ההפוך - זו תנועת הדרך‭"....‬

אם כן, "הפוך" ממה? כיוון ההפוך הנו הפוך מכל דבר. באשר אנו פונים, מזמין "ספר הדרך והסגולה" להפוך, לשוב להתחלה, וממנה - ללכת הפוך. ואז? להמשיך ולהפוך. טענה זו, שעשויה להישמע מוזרה בהתחלה, היא מופת של שכל ישר אם חושבים עליה בפשטות. כיוון החיים הוא כיוון ההפוך. ניזכר כדוגמה בנסיעה שעשינו לאחרונה, למשל ברכבת. אנו מתקדמים ב"אין עשייה" וככל שאנו מפנים מבטנו אל החלון, אל הדרך, עוברת הדרך למולנו ב"כיוון ההפוך‭." ‬כך גם תנועת הזמן, ככל שפנינו אל העתיד אנו מגלים כי דווקא העבר הוא שצומח ומתעבה.

מקצה שיפורים

באחרונה הופיע תרגום חדש בעברית ל"ספר הדרך והסגולה" במרכזו של קובץ המאגד מספר יצירות, הקרוי "ספר הדאו" (תרגמו דן דאור ויואב אריאל, חרגול / עם־עובד‭.(‬ לתרגם יצירת מופת בלי לרצוח את יופייה אינו עניין של מה בכך. תרגום של שירה פילוסופית דורש הבנה של הפילוסופיה, רגישות לשפה הסינית, שליטה ברבדים השונים של העברית ועבודה דקדקנית ומפרכת. את כל אלה מציעים דאור ואריאל בתרגומם המחודש, בהערות מאירות העיניים ובאחרית דבר שמעוררת את הבקשה: "עוד‭."‬

הגרסה החדשה ל"ספר הדרך והסגולה" שומרת על הקפדנות והדיוק של הגרסה הקודמת בתרגומם ‭")‬לאו דזה ספר הדרך והסגולה‭,"‬ תרגמו דן דאור ויואב אריאל, מפעלים אוניברסיטאיים הוצאה לאור, ‭.(1981‬ עם זאת מגיש "ספר הדאו" טקסט נינוח יותר, שוטף ובהיר. למשל, בפרק החמישי אנו קוראים כי "השמיים והארץ אינם מוסריים‭."‬ "מוסריים" מתרגם את הסימנית הסינית

"רֶן" ‭")‬אנושיות" בגרסת ‭.(1981‬ זוהי המידה הקונפוציאנית הנעלה של היחס הראוי בין אדם לאדם, אשר תורגמה לעברית גם כ"חסד‭,"‬ "מידת הטוב‭,"‬ "זולתיות‭,"‬ "אדם לאדם‭."‬ בהקשר של לאו דזה, ברור כי הביקורת מופנית לעצם רעיון המוסר, המייחד את האדם משותפים אחרים בטבע ונותן בסיס ל"אתיקה‭."‬

השימוש בביטוי "מוסר‭,"‬ המוכר במסורת המערבית, מעביר באופן ברור את ביקורתו של לאו דזה לעניין בניית תורות וחקיקת עקרונות קבועים וממוסדים. בדומה, "אורח בני תרבות" תירגם בעבר את המונח הסיני "לי" שמשמעו כללי טקס וקורבן, פולחן ומנהג. אלו אכן מאפיינים את עולם "בני התרבות" הכופים על עצמם כללי מעשה, אך התרגום הישן נשמע זר, מכביד ולא מובן. "מנהג" בתרגום החדש הוא מונח הטבוע בשפה העברית, אשר מעורר אסוציאציה מיידית לטקסים דתיים ולהרגלים יומיומיים כאחד

שינויים אחרים מפנים את הקורא להתמודדות עם הרעיונות, במקום עם מבנה תחבירי מסובך. למשל בפרק 17 מופיעה בתרגום הישן שלילה כפולה (המקובלת למדי בסינית‭:(‬ "הטוב בשליטים אין נתיניו יודעים אלא שהוא ישנו‭."‬ בגרסה החדשה הוחלפה השלילה בחיוב: "הטוב בשליטים, נתיניו יודעים שהוא ישנו‭."‬ בפרק 41 אנו קוראים על "הנעלה באבירים" (שה) ולא "הנעלה באנשים" ומקבלים משהו מאווירת הזמן והמקום (וגם תרגום מדויק יותר‭.(‬

להתבונן בנפלאות הספר 

"ספר הדאו" מוסיף על "ספר הדרך והסגולה" את פרשנותו של וואנג בי (המאה ה־‭,(3‬ מגדולי הפרשנים המסורתיים לטקסט. וואנג בי מבהיר בפשטות את בעייתיות השם, ההגדרה וההבחנה, ואת ההתנגדות של "ספר הדרך והסגולה" לאסכולות הפילוסופיות של זמנו. כמו כן, מציג "ספר הדאו" שלוש יצירות שלא תורגמו עד כה לעברית: "המעשה הפנימי‭,"‬ טקסט מהמאה ה־4 לפנה"ס, אשר ניתן לראות בו מלווה חיוני לתרגול מעשי של הדרך, העולה ב"ספר הדרך והסגולה" והשלכותיה על גוף ונפש. יש לו חשיבות מיוחדת בתולדות הרפואה הסינית וקשריה לדאואיזם.

"האחד הגדול" התגלה ב־1992 בגוו־דיין בסמוך לטקסט ה"לאו דזה‭,"‬ ועניינו יצירה והיווצרות. הקרבה הרעיונית בינו לבין "ספר הדרך והסגולה" היא עניין למחקר בפני עצמו, ואולי ביום מן הימים יגלה אחד החוקרים כי מדובר, בעצם, בטקסט אחד. "לרדת אל מקור הדרך" הנו קטע הפתיחה באנתולוגיה הקרויה הווַאי־נאן דזה והוא מציג שיטה פילוסופית השואבת ממקורות שונים ומציגה דאואיזם פתוח ומגוון.

בונוס אחרון מוגש לקורא בנספח קצר שיש בו מרוח "הכיוון ההפוך" של "ספר הדרך והסגולה‭."‬ במעשה נועז מאפשר הנספח הצצה לנבכי חידת הדאו ומציג לקורא את מעשה הפרשן כיצירה בפני עצמה. הנספח מציע כי פרק הפתיחה של "ספר הדרך והסגולה" ניתן להיקרא כמבוא לספר כולו, כאשר ההמלצה "לעולם‭...‬ תתבונן בנפלאותיו" מפנה את הקורא אל נפלאות הספר עצמו ולא רק אל נפלאות הדרך שעליה הוא מרמז. באופן זה הטרנספורמציה אליה מוביל המחבר, מתחוללת כבר עם הקריאה ולא עם יישום נפרד ממנה. פרשנות זו הנה מהפכנית בעולם הסינולוגי, מאחר שהיא מפרשת סימנית אחת באופן הפוך מכל פרשנות שקדמה לה, ובכל זאת נשארת נאמנה למקור הסיני. בכך פותח הנספח פתח ל"כיוון ההפוך" של הפרשן, אשר בפרשנותו מממש דרך משלו. לאו דזה מלמד מחיקה־עצמית ונעלם; הסינולוג הפילוסופי קורא והופך, כמעט כמו משק כנפי הפרפר העשוי לחולל סופה.

יין טוב אינו משתבח מעצמו, רק שימור קפדני בכלים משובחים מעשיר ומשפר אותו. גרסת דאור ואריאל הנה כלי מהמשובחים שיש, אשר יעמיד דורות רבים של תלמידים ויפתח לקוראיו צוהר לאופל של הדאו.

ד"ר גליה פת־שמיר היא מרצה לפילוסופיה סינית באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספר "אדם לאדם חידה – טבע האדם ומחשבת סין" (אוניברסיטת ת"א, ‭.(2004 ‬

• מתוך מוסף הספרים של ידיעות אחרונות