"את חושבת על זוגיות יותר מדי, זה עושה לך רע"
כן, אני יודעת, זה לא ממש עוזר. אבל איפה בדיוק ממוקם במוח הכפתור של הדימר, שיודע לעמעם מחשבות כאלה, או אפילו לכבות אותן לפעמים כדי לתת לראש קצת מנוחה?
האמת? צודקים. המחשבות על הזוגיות לא מביאות אותה יותר מהר. אבל אני חייבת לשאול, איך אפשר להימנע מכך?
אני בחורה. אני רווקה. ואני בשלהי שנות ה-30 לחיי. ואם לא אני אהיה מוטרדת במחשבות על הזוגיות שאיננה עדיין, מי יחשוב על זה?
איפה בדיוק ממוקם במוח הכפתור של הדימר, שיודע לעמעם מחשבות כאלה, או אפילו לכבות אותן לפעמים כדי לתת לראש קצת מנוחה? תאמינו לי שהייתי שמחה למצוא אותו, כדי לישון לילה אחד כמו שצריך. בלי מחשבות טורדניות, בלי חלומות, בלי דאגות, בלי לשים לב שכבר הרבה שנים שמיכת הפוך המדהימה שלי עוטפת רק אותי.
אומרים לי "תעשי מה שאת אוהבת", "תבלי עם חברות", "תהני ממה שיש לך". כל העצות האלה שנורא קל לתת כשאתה כבר מסודר בזוגיות שלך. נו מה, אני לא עושה את זה ממילא? לא רק שאני עושה את מה שאני אוהבת, אלא שכדיילת, אני אפילו זוכה לעשות את זה בכל העולם.
יום אחד זה אני והרולר-בליידס בסנטה מוניקה, מתפעלים מהסתלבט.
כמה ימים אחרי אני מתרוצצת בין החנויות במנהטן עם רשימת קניות לחצי עולם, ועל הדרך, כמובן, תמיד מצ'פרת גם את עצמי במשהו חדש .
שבוע אחרי אני חוזרת למלון אחרי יום שלם של הליכה ברחבי פריז, כשבידי שקית הגבינות האהובות עלי.
חולפים עוד יומיים של מנוחה בבית, ואני קופצת ללונדון לאכול ארוחת ערב עם ידיד שנסע לשם לעבוד.
שלא לדבר על ימי הפינוק שלי בבנגקוק, בהם אני עוברת מטיפול פנים למסאז' למניקור, פדיקור, עוד מסאז' וכמה שייקים טעימים באמצע.
וכן הלאה וכן הלאה.
הכיף מאבד מטעמו כשלא חולקים אותו
אני עושה לעצמי טוב וכיף לא פחות, ואולי קצת יותר, מהממוצע. אבל גם הכיף הזה מאבד מטעמו כשלא חולקים אותו עם מישהו. להפך, זה אפילו נעשה קשה לעשות את כל הדברים האלה על בסיס קבוע בלי לחשוב פעם אחר פעם כמה אני רוצה כבר לקחת את האיש שלי לכל המקומות האלה ולהראות לו כל מה שלמדתי.
קשה להסתובב ברחובות בכל העולם, איפה שזה לא יהיה, ולראות ידיים שלובות, מבטים מאוהבים, נשיקות דביקות, ולא להחמיץ לב. קשה לחלוף עוד ולנטיינ'ס טיפשי ועוד ט"ו באב ועוד סילבסטר, בתקווה שבשנה הבאה כבר לא אהיה לבד.
קשה, אבל אני עושה את זה. אחרת באמת מה הטעם.
רוב הזמן אני זוכרת שהוא שם. גם הוא מחפש. והוא יגיע
נכון שיש רגעי שבירה והרבה רגעי ייאוש, אבל רוב הזמן אני זוכרת שהוא שם. גם הוא מחפש. והוא יגיע.
אז כנראה שלא אפסיק לחשוב על זה.
או לדבר על זה.
ולכתוב על זה.
כי אני חיה את זה. ובעיניי – אין חשוב מזה.
כמו בסרט "שמש נצחית בראש צלול", יש רגעים שאני חושבת שאולי היה עדיף למחוק מהראש כמה זכרונות של אהבה אחרונה שמקשים על החיים. אולי אפילו הייתי מנסה היפנוזה או כדורים מאלחשים, אבל בסופו של יום מאמינה שאין דרך אחרת אלא לחוות את החיים בכל נים בגוף, עם כל הכאב שכרוך בזה לפעמים, והוא גם פיזי.
השתכנעתי, אפילו ברגעים הקשים ביותר, שאדישות לא תפתור את הבעיה. צריך לשקוע לתהומות הגדולים ביותר כדי לצאת מהם למקום טוב יותר.
אז ככה זה בינתיים, עליות וירידות.
לאלה שכבר אין כוח לשמוע פשוט נתתי פטור. לשמחתי, יש עוד הרבה שמוכנים להקשיב, גם כשהסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב, ורק השם משתנה.
עוד מעט יבוא היום שאני אוכל לשמח גם אותם.
אני מרגישה את זה בבטן.
האימייל של גיגה
גלריית צילומים בפליקר
לפנייה לכתב/ת 
