לפתוח את שערי הלב למפונים
הרושם הכללי, למי שעוד מתעניין, הוא שמפוני גוש קטיף קיבלו פיצוי. מי שמכיר את התמונה העגומה, יודע את הטעות שבמראית העין. אנשים לא מוצאים את מקומם, אוכלים את חסכונותיהם ורבים נקלעו לקשיים קיומיים. הרב לאו קובע כי כיס המרה הזה, המשותף לכל החברה בישראל הוא מודלק, מצולק ומדמם
חלפו שנתיים מאז ה"התנתקות". כתבתי אז בכאב רב על מפעל החיים העצום, שקורס לנגד עיניהם של תושבי גוש קטיף, אבל בכל מאודי רציתי לפחות להאמין בתקווה הלבנה המובטחת, זאת שמצפה לנו מעבר לפינה. האמנתי שבמהרה, ממש מהר מאד, עובר לעשייתה, ייפתחו שערי הלב. התפללתי וקיוויתי שייפתחו שערי בינה, חמלה וערבות הדדית, ויימצא - ולו מזור חלקי - לסבל ולצער הנורא. רציתי להאמין שבנסיבות שכבר נוצרו, לפחות בעיית המשפחות העקורות תיפתר בצורה הכי נכונה, הכי חכמה והכי מהירה. לצערנו הגדול, זה לא קרה. גם היום, שנתיים אחרי, המציאות העגומה רחוקה מאד מאד מאותה תקווה.
המפונים נקרעו, על לא עוול בכפם, מביתם, מנחלתם, מפרנסתם ומנוף ילדותם. אין שום ספק, או הרהור, שהם היו ונשארו חלק בלתי נפרד מן החברה ומגיע להם, כמו לכל אחד, להמשיך ולחיות בתוכנו בכבוד. הממשלה חייבת להם – בדין, ולא בחסד. המעט שהמדינה חייבת היום לאחים הללו, שנשלחו על-ידי ממשלות ישראל כדי ליישב חבל ארץ שומם, הוא להחזיר להם את הכבוד האבוד. את הכבוד האישי, המשפחתי, הקהילתי. אין היום ולא היתה בהם אז שום אשמה, ואסור שימשיכו להתגלגל – לא יום ולא יומיים, לא שבועות, לא חודשים, ובודאי שלא שנים – עם ילדיהם ונכדיהם בקרוואנים צפופים, באתרים מאולתרים, בקיבוצים שלא רוצים אותם ובישובי ארעי.
זה מתסכל, זה מדכא ומייאש. הבטיחו להם דיור קבע בתוך שנתיים, ובגלל בעיות של ביורוקרטיה מסורבלת ו"קצרים" במערכות השונות, אין להם עדיין בתי קבע, אין להם תעסוקה ואין להם פרנסה מסודרת. אין להם בכלל מושג מה יילד יום. אני לא מוצא סיבה טובה אחת בעולם, תירוץ הגון או הגיוני, שסבל הפינוי הזה יימשך ויימשך עד אין קץ.
בערב ט' באב תשס"ה ביקרתי בביתו של שלמה פרידמן בנווה דקלים. שלמה היה ניצול שואה, הגיע לארץ ולחם בגולני, ואחר כך עמד בראש מוסד חינוכי גדול והיה מראשוני החלוצים, שנקראו ליישב בזמנו את פתחת רפיח. אחרי שהרסו את ביתם בימית, עבר עם רעייתו להקים את נווה דקלים. בקרתי אותו לפני הגירוש מביתו השני בארץ ואחרי שעבר צינתור לב. "כמה כוחות עוד יש בי, כדי לעמוד, פעם שלישית, בהרס הבית ובנדודים?" שאל אז בבכי. שלמה ז"ל התנבא וידע, כנראה, על מה. השנה הוא כבר לא איתנו.
הרושם הכללי, למי שבכלל עוד מתעניין, הוא שהמפונים מגוש קטיף קיבלו פיצויים גדולים והם ודאי יושבים על מרבצי זהב וכסף. מי שמכיר באמת את התמונה העגומה, יודע גם יודע את הטעות שבמראית העין הזו. אנשים לא מוצאים את מקומם ואוכלים את חסכונותיהם. רבים נקלעו לקשיים קיומיים. הם מתמודדים עם אבטלה כפויה, עם לחצים נפשיים, עם מצוקות ומחלות, עם ילדים שאיבדו עוגן.
במאמר שפרסמתי לפני הפינוי השתמשתי בדימוי של כיס מרה, שיש לו תפקיד חשוב במטבוליזם של הגוף. כיס המרה הזה, המשותף לכלל החברה בישראל, הוא היום מודלק, מצולק ומדמם. כל רופא יודע עד כמה כיס מרה כזה – מסוכן, ואיזה כאב עצום גורמת הדלקת. אם לא תיפתרנה לאלתר, ובכל עוז, המצוקות האישיות, המשפחתיות והקהילתיות, שנוצרו בעקבות עקירתם מן הבית של אלפי אזרחים ישרי-דרך, ואשר נמשכות גם שנתיים תמימות אחרי, עלול כיס המרה הזה להתפוצץ ולהשפיע במהירות על תאים בריאים, שעוד נותרו בחברה הישראלית.
הרב י.מ. לאו – הוא הרב הראשי לת"א-יפו
לפנייה לכתב/ת 
