פרחי מיאמי נבלו

בחשאי אספתי אלבומים שלהם כשעוד היו קלטות, הרצתי קטעים אהובים שוב ושוב - מתרפקת על קולותיהם הענוגים של תינוקות בית רבן ממיאמי ומחכה להזדמנות הפז, לשיר ולחלוק אותם בקולות שניים וגבוהים עם חברותיי במסגרת הסעודה השלישית של שבתות האולפנה.

מאז, מים רבים זרמו בנהר ואותה נערה תמימה ודוסית הפכה לימים לעלמה צינית ומפוכחת. מימי האולפנא העליזים עברו כבר כמה וכמה שנים טובות, שירות לאומי וגם שלוש שנות אוניברסיטה. עם הזמן הלכו ונשכחו הילדים מלבי. אלא שממש כמו באגדות, קרן אור נגעה פתאום. האם ידעתם שבין מקבצים בלתי נגמרים של "הפיג'מות" לבין  תכני לייף סטייל, שוכנת לה פנינה נדירה בהוט VOD שהיא לא פחות מאשר הופעה של פרחי מיאמי?

הצפייה לא רק שהיתה מיוחדת ומרגשת, כיוון שהפרצופים הנלווים לקולות מאז ימי הקלטות היו כמעט בגדר חידוש מרעיש עבורי, אלא היתה גם מעוררת והציפה בבת אחת את אהבת נעוריי ללהקת הילדים החסידית הפופולרית בעולם. 

זהבית עצבנית

ובאמת הייתי שם. כל מה שרציתי היה ליהנות בערב חד-פעמי ממופע שעבור הכרטיס שלו שילמתי ממיטב כספי 150 שקל טבין ותקילין. אך ממרומי השורה ה-27 שאיפשר לי כרטיס הסו-קולד VIP שלי (כרטיסי הנשים התחילו רק מהשורה ה-25 כמובן) יכולתי לראות רק את הרע. אישיותי הרגועה, המאופקת והנאצלת, הוחלפה באחת במעין מחטף של השתלטות ביזאר עוינת, באישיות הלא רצויה של זהבי עצבני.

ועל מה יצא בי הקצף? על הכל. על הסאונד הקלוקל והלא מדויק, על שחסרו באופן בולט מסכי ענק שהיה אפשר לצפות באמצעותם תמונות תקריב של הילדים, ובעיקר על כך שבמקום ששיחת היום תהיה פשוטה ובנאלית -  כמו למי מהילדים התחלף הקול הכי מהר? ואיך זה ששאול אלסן, נער הפלא המתבגר של המקהלה לא נכח בשתי ההופעות הבלעדיות בארץ הקודש? - העיבה על הכל היעדרותו הצורמת של כוכב הערב המיועד - מרדכי בן דוד.  

והיתה גם קבוצה שעשתה שמח (צילום: ישראל ברדוגו, shlager.net)

אולי היתה זו השעה, אולי מזג האוויר, אך סביר יותר שהיתה זו העמימות הכללית עד הרגע האחרון בנוגע לקיומו של המופע, שהותירה את הצופים הלומים והמומים. אלו שעד הרגעים האחרונים קיוו לביטול הגזירה, לא נכנעו ללחץ ולא החזירו את הכרטיסים שלהם בהוראת הרבנים - קיבלו במקום מרדכי בן דוד את חיים ישראל בשתי חפלות בוזוקי, שרק אלוהים יודע מה הקשר בינן לבין המוזיקה של מיאמי. גם הופעת האורח של מנדי ג'רופי, שנעלם במהירות, נועדה כנראה לשרת את אווירת "העסקים כרגיל" שמישהו שם ניסה לשווק ביתר שאת, ללא הצלחה.

מלבד קבוצה רעשנית במיוחד שהתמקמה בשוליים הרחבים של האולם ועשתה קצת שמח, הקהל טרח לישר קו עם העיר הבורגנית בה התארח ועשה את עצמו כעציץ במוזיאון או באופרה, חרף תנועות הידיים הנמרצות והפצרותיו הכמעט מתחננות של ירחמיאל ביגון "למחוא כפיים חזק יותר". גם החלק המינורי של מנחם טוקר בהגשה לא חיפה, ולא יכול היה לחפות על הסלט שהיה וההרגשה המביכה שהמופע הלא מושקע עורר בקהל.

ולמוזיקה עצמה. מעבר לבנים החינניים ולקולות המוכרים כתמיד, למופע לא הייתה תימה אחידה והוא הורכב מכמה מילים שפיזר טוקר לאוויר ומחרוזת שירים שמשום מה נעלמו ממנה שירים רבים ואהובים. מלבד קטע תיפוף חביב של אחד מילדי המקהלה, לא היו הפתעות מיוחדות, לא היה ביצוע מרגש במיוחד שייזכר וחסרו לנבחרת החומרים שממנה קורצה, דהיינו: כוכבים. לרגעים היה נדמה שיותר משנעדרו בן דוד ומעריציו מהמופע, נעדרו גם פרחי מיאמי עצמם.

עמדה ושאלה "למה?"

בתום הערב הזה, מחוץ להיכל התרבות, זעק לבי "למה?". הרי פרחי מיאמי בעולם הם מותג, בארצות הברית ובשאר העולם הם ממלאים אולמות מקיר לקיר, כרטיסים להופעות שלהם נחטפים עם הפרסום הראשון והקהל משתגע מהם. חיכינו כל כך הרבה זמן למופע הנדיר הזה, למה היה צריך לפוצץ אותו ככה?

לא שבאמת חשבתי שהחרדים ימצמצו לרגע כשמדובר בבחירה בין אושיות תרבות שלהם לבין סמכות הלכתית, אבל עדיין קשה להבין את היהגיון שעומד מאחורי ההחלטה חסרת הפשר של הרבנים, בעיקר כאשר ההפרדה באולם הייתה טוטאלית והרמטית כמעט. או שאולי, אין טעם בלחפש הגיון כי אין אחד כזה.

כך או כך, כשהמופע היה נראה כמו תחנת עצירה מוזיקלית ארעית ומקרטעת בארץ הקודש, וכשללהקה המון סיבות טובות להתחיל להמציא את עצמה מחדש, אולי השאלה צריכה להישאל דווקא להפך - האם לא היינו אנו כצופים וכאוהדים אדוקים ראויים למופע איכותי יותר מפרחי מיאמי?