אנשי אגם החולה

אמת או כזב? היסטוריה או סיפורי אגדות? רבות דובר על תפקידם של מיתוסים ביצירתה ובגיבושה של תפיסת המציאות שלנו. הרבה פחות נאמר על כוחם של מיתוסים להשכיח ולהעלים מן השיח הציבורי מידע רב ערך, היכול לסייע בהבנת המציאות מסביבנו. מבחינה זאת מהווה מיתוס ייבוש הביצות וההשלכות שלו על מדיניותה וביטחונה של מדינת ישראל, מקרה מעניין לבחינה מחודשת של המחיר שאנו משלמים על התמדתם של מיתוסים בזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. השבוע במנהרת הזמן נשוב בזמן אל אחד מהמיתוסים הגדולים ביותר של מפעל יבוש הביצות - יבוש אגם החולה (1951 - 1959).

עוד לפני ייבוש אגם החולה היתה כרוכה אידיאולוגיית הפיתוח הציונית בהשפעות ניכרות על הסביבה, אולם לא היה לפניו פרויקט בודד, התחום במרחב ובזמן מוגדרים, אשר הפיל אסון אקולוגי בקנה מידה דומה על מערכת אקולוגית שלמה בארץ-ישראל. אך האם בצל הבכיה לדורות על הנזק הסביבתי, שכחנו לעסוק בשאלות חשובות לא פחות: האם במהלך יבוש החולה נפגעו גם בני אדם? האם היו למהלך השלכות מדיניות? אנציקלופדיה ynet יוצאת לחקור.

הציונות נגד האגם

צירוף של נסיבות הניע את מדינת ישראל למהר ולהוציא לפועל את הפרויקט השאפתני. מלבד התפיסה של אגן ההיקוות והזרימה של הירדן כנכס אסטרטגי ישראלי, והרצון להבטיח את הריבונות בשטחים הנתונים במחלוקת עם סוריה על-ידי "קביעת עובדות" בשטח, היו גם אינטרסים אדמיניסטרטיביים שהשפיעו על קבלת ההחלטה. ד"ר ישראל לוין, אשר חקר את קרקעות החולה, טוען כי הקרן הקיימת לישראל חפצה בפרויקט ענק בעיקר על מנת להוכיח את נחיצותה בעידן המדינה. לדבריו, מאחר ונראה היה כי לאחר קום המדינה הושלמה משימתה העיקרית של הקק"ל, "גאולת קרקעות", חשוב היה למצוא לה אפיקי פעולה חדשים.

עד היום מתארת הקק"ל עצמה את הפרויקט במילים אלה: "באביב ,1951 בעוד ישראל מלאה מחנות עולים ומעברות, יצאה קרן קיימת לישראל למבצע ענק, הגדול במפעלי הפיתוח שנעשו אי פעם במדינה..." (מתוך אתר האינטרנט הרשמי של קק"ל). 

בנסיון לבאר את המהלך בדיון שנערך בעניין, אמר הסופר יזהר סמילנסקי: "הרבה זמן נחשבה הציונות כהצהרה חגיגית כנגד השממה, כאנטי-שממה, ככובשת השממה, כמפריחת השממה... הפרחת השממה התפרשה כביטול קיום השממה. כמחיקת הלא-כלום. כניצול כל המשאבים עד תומם. חשבנו אז, שאם נצליח לעשות את הדבר הזה, אם נעלה על השממה, נבטלה, ונעשה אותה פורחת, כלומר מיושבת, כלומר לא פראית, לא חסרת ערכי אדם בתוכה - אז גם יקרו הדברים הטובים ביותר שהציונות חלמה עליהם. עם קום המדינה הפכנו ל'בעלי-הבית', לבעלי הארץ - 20,000 קמ"ר הפכו באחת ל'מקרקעי ישראל'. האחריות הוטלה עלינו - זאת על רקע האופנסיבה הציונית של הפרחת השממה, הדברת השממה, כיבוש השממה! - כל נוף שלא היה בגדר שדה חקלאי, פרדס, יישוב, או יער קק"ל, נתפס כ'שממה' - במובן שלילי מובהק. עד היום, במפגשים בסביבות חדרה, עוד שואלים אותי פה ושם על פיסת דיונות וצומח טבעי שנותרה: מתי סוף-סוף נקים פה משהו?... זאת הייתה הציונות. כל מי שיצא נגד הגישה הטוטלית הזאת סווג כ'עוכר ישראל'."

החזון והמציאות

במאמרו "האפשרות להעלאת פוריות קרקעות החולה" מסביר ד"ר לוין: "המטרות המוגדרות והמוצהרות של התכניות היו: מניעת מלריה, תוספת קרקע לחקלאות, סילוק מכשול לתחבורה, הגדלת פוטנציאל המים של המדינה על-ידי הפחתת ההתאדות מהאגם ומהביצות, ניצול הכבול לשם דישון, והפקתו כחומר גלם לתעשיה ולאנרגיה. אולם, בבדיקה מדוקדקת של המטרות האלה, נגלה שהמציאות בת הזמן ההוא לא חייבה דווקא את ייבוש החולה בתור "פלטפורמה" שעליה הורכבו המשימות. מניעת המלריה, שנחשבה זמן רב למטרה ראשונה בחשיבותה, הודברה בינתיים בעמק החולה עוד לפני הקמת המדינה ולפני שמבצע הייבוש נכנס להילוך מעשי, ולמרות זאת המשיך נושא זה לתפוס מקום מרכזי בתעמולה למפעל הייבוש."

מי גר על גדות אגם החולה?

לאחר מלחמת העצמאות, עם תום הקרבות בין ישראל וסוריה, התקיימה באגן החולה (אזור הספר בין המדינות) מערכת אקולוגית טבעית שכללה לא רק צמחים ובעלי חיים ייחודיים, אלא גם פסיפס אתני-תרבותי של קהילות ושבטים כפריים, שהסכם שביתת הנשק הישראלי-סורי נתן לו ביטוי מדיני. בין קבוצות אלה נמנו גם שבטים בדווים ממוצא סודני, בהם שבט ממטה הע'וורנה (קרי: ר'וורנה Ghawarna) שתרבותם החומרית וכלכלתם נסמכה על מיומנותם בניצול משאבי האגם: דייג; קציר גומא, קנה, עבקנה וסוף וניצולם לבנייה ולקליעה; גידול "ג'מוסים" (תאו מים) לשם הפקת חלב ובשר וכן שימוש בהם לחריש קרקעות על גדות האגם. 

תהליך הגסיסה של אגם החולה וביצותיו, עד הפיכתם לאדמה חקלאית בשנת 1958, תועד על-ידי הצלם פטר מירום, חבר קיבוץ חולתה. ספרו "שירת האגם הגווע" הופיע ב- 1960, וזכה לתפוצה בעשרות אלפי עותקים. הכיתוב המלווה את הצילום רווי נוסטלגיה, כיסופים, אך גם השלמה: ..."אכן, במהירות מדהימה החלה ירקות חדשה מכסה אדמה חדשה. קני סוכר שגשגו. כותנה הלבינה פקעיות-פקעיות. כאילו כאן, בשדות ציד-הדגה-ממש, כאילו כאן בית גידולם מאז ומתמיד. אף אנו מטיילים בשדות החדשים. חוגגים את חג האדמה הכבושה, אך בלבנו הזכר וההד... תודה לאגם על חסד הנעורים... היה היה אגם... תם סיפורו."

פלאח ערבי, אגם החולה (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

המעניין הוא, שבכל פרסומי התקופה האמורה, בין אם בעיתונות ובין אם בספרות (ובמידה רבה עד ימינו אנו), לא קיבלה סוגיית האוכלוסייה הילידית שחייה על גדות האגם ושטחי הביצות התייחסות רצינית. זאת אף על פי שברקע המחלוקת על הריבונות בשטחי הגבול, עמדה גם שאלת יחסה של ישראל לתושבים הערביים באגן החולה, בירדן ההררי ובדרום הכנרת. באזורים מפורזים אלה היו מספר יישובים ערביים, וכן קרקעות ורכוש בבעלות ערבית. תושבי הכפרים הערביים באגן החולה ומדרום לו נמלטו, גורשו או פונו לסוריה ולישראל ובתיהם נהרסו בסוף מרס 1951.

על פי ד"ר סלימאן שתיוי ח'ואלדי ("תמורות בקרב שבט כראד אל-ח'ט בגליל"; אתר "סנונית") היו כמה שלבים בתהליך הגירוש, כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של שבטי הכראד. באפריל 1948 נסו בני השבטים מאימת הקרבות אל הגולן הסורי, ושהו באזור צנאבר - ג'לבינה עד חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל לסוריה ביולי 1949. בעקבות הרגיעה, שבו רבים מהם לשרידי כפריהם. על פי המוסכם, הותר לשבטי הכראד לעבד את אדמותיהם באזור המפורז בפיקוח האו"ם. אך בליל 31 במרס 1951 פינה צה"ל את בני כראד אל-בגארה, שמנו קרוב ל-800 נפש, לכפר שעב שליד עכו.

נאמר להם כי הפינוי זמני, וכי עם השבת השקט והביטחון לאזור, יותר להם לשוב לכפרם. סוריה הגישה על כך תלונה למועצת הבטחון, והמועצה מצאה אותה מוצדקת. בעקבות זאת שבו ביוזמתם רוב העקורים לכפרם בראשית יולי 51', אך כעבור חודשים ספורים אולצו שוב לעזוב את האזור המפורז על ידי ישראל. משחק "חתול ועכבר" זה בין השבט לבין הרשויות נמשך 4 שנים, במהלכן המשיכו בני השבט לעבד את אדמתם בחסות האו"ם. לבסוף החליטה ישראל לשים סוף ל"משחק", וב-30 באוקטובר 1956 רוכזו כ-500 מבני הכראד ששהו באזור המפורז, וגורשו אל מעבר לגבול לתוך השטח הסורי לצמיתות.

בראשית אפריל 1951 גורשו התושבים הערבים גם מן האזור המפורז הדרומי, לבדווים הותר להישאר, אולם אף הם פונו ב-1952. ישראל ראתה בערביי החולה נפקדים מתקופת מלחמת העצמאות, ולא קיבלה על עצמה בדרך כלל את האחריות לפנוי, מלבד העברתם של מקצת מפוני האזור ליישוב חמאם ממערב לכינרת, ולכפר שעב באזור עכו.

מה עיצבן את הסורים?

למרות שבתודעה הציבורית בישראל נתפסת סוריה כעוינת ביותר לישראל מבין שכנותיה, הרי לא כך היו פני הדברים בשנות קיומה הראשונות של המדינה. במקביל למשא ומתן בין משלחות סוריה וישראל ב- 1949 על שביתת הנשק, הועלו על-ידי הסורים, באמצעות האו"ם ובפגישות בלתי-רשמיות בין הצדדים, מספר אפשרויות לישוב הסכסוך בין המדינות. אולם העבודות שבצעה ישראל באגן החולה נתפסו על ידי סוריה כאיום בטחוני, כפגיעה בריבונותה המדינית, וכהפרה של ההבנות שהגיעו אליהן שתי המדינות בכל הקשור בסטטוס האזרחי של האזור המפורז ותושביו.

תת-אלוף (מיל') אריה שלו, נציג ישראל לוועדת שביתת-הנשק עם סוריה, מתאר בספרו "שיתוף-פעולה בצל עימות" את מערכת היחסים המורכבת בין המדינות בשנים 1949 - 1955. לדבריו, המשברים אשר סיכנו את קיום הסכם שביתת הנשק צצו בעקבות יוזמות ישראליות ליישוב ופיתוח שטחים באיזורים המפורזים ובסמוך אליהם. ב-26 במרס 1951 נערכה פגישה בין סגני הרמטכ"לים של צבאות שתי המדינות, אדיב שישכלי ומרדכי מקלף, אולם העימות החריף, והפך לאלים ביותר באפריל-מאי 1951. במהלכם של עימותים אלה נהרגו 7 ישראלים בפטרול ממונע לאל-חמה, נערכה הפצצת תגמול ישראלית ראשונה ופרצו קרבות תל-אל-מוטילה.

במאי 1951 החליטה מועצת הביטחון של האו"ם על הקפאת עבודות ייבוש החולה עד אשר תושג הסכמה בין הצדדים בענין, והורתה לישראל להשיב את התושבים הערביים שפונו על-ידה חזרה לכפריהם באזור המפורז. מספר ימים קודם לכן החליטה מועצת הליגה הערבית על הקמת לשכת חרם כלכלי נגד ישראל אשר מרכזה בדמשק. בתגובה להחלטת מועצת הביטחון הקפיאה ישראל את עבודות הייבוש לזמן מה (וחידשה אותן באופן חד צדדי מאוחר יותר), והתעלמה לחלוטין מהדרישה להשיב את התושבים הערביים, בטענה כי מדובר בסוגיה ישראלית פנימית.

מסוף 1951 ועד אוגוסט 1953 חלה רגיעה בשטח, ואף נערך משא ומתן חשאי לחלוקת האזור המפורז - ללא סיכום חיובי. בעקבות תחילתן של עבודות ישראליות להטיית הירדן מדרום לגשר בנות-יעקב באזור המפורז בסתיו 1953 חלה הדרדרות חמורה במצב, והתחדשו ביתר שאת תקריות האש. מאז ואילך התמיד מצב המתיחות בין ישראל וסוריה, ואף החמיר בשנות ה-60 עם התחלת ביצועה של תוכנית הטיית מקורות הירדן על ידי הסורים; תוכנית שעמדה (בצד גורמים נוספים) ברקע ההסלמה שהביאה לפרוץ מלחמת ששת הימים. 

לקריאת הכתבות הקודמות במדור - לחצו כאן .