אלוהים, חלק א'
השבוע, בפרק יומרני במיוחד, מברר אורי יסעור את מערכת היחסים הסבוכה שלו עם היושב במרומים. מחפש תשובה – פרק י"ט
ולפתע כל המסע הזה נראה לי חסר משמעות. כבר כמה שבועות אני מסתובב עם התחושה הזו. ח"י פרקים דיברתי כאן גבוהה גבוהה על שאלות של זהות. שאלות תרבותיות, חברתיות, היסטוריות, מוסריות. אפילו פוליטיות. אבל ממרכיב יסודי בזהות היהודית, ובזהותו של כל אדם, התעלמתי.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם. וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת-כְּבֹדֶךָ. וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם. וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתּ עַל הַצּוּר וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.
משה הגיע הכי קרוב. מכל האנשים שיצרו קשר אישי עם היושב במרומים, לפניו ואחריו, הוא היחיד שדיבר עימו פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו. אבל זה לא הספיק לו. ובמהלך ההתייחדות הארוכה שלו עם הקדוש ברוך הוא, הרהיב עוז וביקש גם לראות את כבודו.
היטב צייר כאן הסופר המקראי את כמיהתו של משה – כמעט ואמרתי תשוקתו. אותה משיכה בלתי מוסברת אל הבלתי מובן, אל מה שנפלא מאיתנו, שכמו חקוקה במאגר הגנטי המשותף לבני מיננו.
משה הגיע הכי קרוב, אבל אפילו הוא נותר עם חצי תאוותו בידו – את פניו של המקום לא ראה. כאילו הייתה האכזבה חלק בלתי נפרד ממהותה של הערגה, ממהותו של החיפוש.
אנשים מבוגרים לא מדברים על אלוהים. וזאת למרות שכמעט לכולנו, כך נדמה לי, יש איתו מערכת יחסים סבוכה. 'כולנו', כלומר לא רק אלה המשתייכים למגזר אמוני כלשהו. להיפך.
מאחר שכמיהה היא מילת המפתח כאן, אלוהים משמעותי בהעדרו אפילו יותר מאשר הוא משמעותי בנוכחותו.
בשבועות האחרונים פניתי לאנשים שונים בסביבתי הקרובה, ולכמה ממרואייני הכתבות הקודמות, ושאלתי אותם על אלוהים. להפתעתי, ואולי בעצם לא כל כך, כמעט לכולם הייתה תשובה, שניכר שחשבו עליה לא מעט. בין לבין, נזכרתי בפיתוליה הרבים של מערכת היחסים ביני לבין אלוהים. כל אלה הריהם לפניכם, השבוע ובשבוע הבא.
אלוהים כחבר ילדות
בראשית. לאלוהים הפרה-היסטורי שלי אין גוף ולא דמות הגוף. המפגש הראשון שלי היה רק עם קולו. בדיעבד גיליתי שהיה זה הקול של מאיר שלו, שהתנגן ב-45 וחצי סיבובים לדקה על גבי התקליט 'סיפורי התנ"ך לילדים' (עם שלמה ארצי). אפקט ההד שהוצמד אז לקולו של שלו היה גורם לצמרמורת בעורפי."אלוהים הוא לא סבא טוב וחביב שיושב על ענן", נוהגים להגיד דתיים וחילוניים כאחד, ומנסים לרמוז בכך לאיזו מורכבות שאינה ניתנת לתפיסה במוח האנושי. אבל הצימוד הבסיסי של כולנו, שנוצר בשנות החיים הראשונות, הוא עם הדמות הזו בדיוק.
וראו זה פלא, הדימוי הזה, כמה שלא אנסה לזלזל בו, לא נחלש עם השנים. נסו גם אתם לדמיין את אותו אחד שקרע את הים ונתן את התורה ויושב על כס השופט העליון ביום הדין. בין אם אתם מגדירים את עצמכם חילוניים, דתיים, או כל נקודה על הרצף בין השניים, אני מרשה לעצמי להמר: כשתעצמו את העיניים, תראו זקן לבן ארוך, וענן.
אבל קשה לומר שהוא תפס חלק מהותי מחיי. הכל היה אז כל כך חדש ומסעיר, העולם כל כך מעניין והמבוגרים כל כך כל-יכולים, שלסבא זקן על ענן שיודע לעשות טריקים לא נשאר הרבה מקום. היה לו את ליל הסדר, את יום-כיפור ורגעים ספורים של חסד, בהם נזקקתי לעזרתו בעניין כלשהו, ולא התביישתי לפנות אליו במקום בו ידעתי שיקשיב – בלילה, מתחת לשמיכה.
לגעת באל, גרסת מיכאלאנג'לו
ברגע שלמדתי לצרף אות לאות, נכנסתי לבולמוס של קריאה. ככל שקראתי יותר, ידעתי יותר. וככל שידעתי יותר, התחלתי לפקפק. המיתוס הראשון שהתנפץ לרסיסים היה ביקורו של אליהו הנביא בערב פסח. ואתם יודעים איך זה – פעם אחת הבנת שהמבוגרים לא תמיד אומרים את כל האמת, וכבר אין דרך חזרה.
חוג אסטרונומיה בו השתתפתי לקראת סיום בית הספר היסודי ניפץ לי סופית את כל האשליות. המפץ הגדול והחורים השחורים התקבלו על ידי השכל הישר הרבה יותר מגן עדן והנחש. אז גם נחשפתי לעמדה חדשה כלפי צור ישראל וגואלו – התרסה.
לאובדן ההוא של אלוהים היה טעם של חופש. נהניתי ליזום ויכוחים תיאולוגיים עם ילדים אחרים שעדיין לא התפכחו מאשליית הבריאה, מתוך ביטחון מוחלט בצדקתי. הצדדים השליליים שבהעדר יד מכוונת ומשגיחה מהעולם בו התגוררתי, כבר למעלה מעשור, לא היו מוכרים לי – הייתה שמועה רחוקה על משהו שנקרא מוות, אבל ידעתי שלי אין שום קשר אליו.
מדברים עם אלוהים, הגרסה הדתית (צילום: ישראל ברדוגו)
אני לא זוכר בדיוק את היום, גם לא את השנה. אני רק זוכר שהיה חורף – היה חשוך כבר בשעת אחר צהריים מוקדמת. אני בדיוק חזרתי מבית הספר. כדרכו של הגיל, סביר שסבלתי אז מכאב-לב כזה או אחר. כשהגעתי לחדר וזרקתי את התיק על המיטה, זה הכה בי. כמו גל בלתי צפוי שמתגנב מאחור, מתנפץ דווקא עליך, ומטיח אותך לקרקעית.
אין לכל זה טעם.
לתובנה הזו יש צבע אחד כשקוראים אותה בספר, או שומעים אותה מפיו של אדם אחר כרעיון פילוסופי, וצבע שונה לגמרי שהיא נופלת על ראשך ביום מעונן אחד, בלי הכנה מוקדמת (ועוד בגיל ההתבגרות).
האם אתם יודעים על מה אני מדבר? האם תחושת היעדרו של אלוהים הכתה פעם גם בכם? האם גם אתם חשתם מתישהו בחייהם את עומקו של היעדר התוחלת, היעדר המשמעות? מוזר – מצד אחד נראה כי כל התנהלותו של המין האנושי, בוודאי כל יצירתו, נגזרת מתחושת ההיעדר הזו הנושפת בעורפנו. מצד שני, מעטים האנשים שממש דיברתי עימם על כך. עד היום אני לא ממש יודע לומר כמה מהאנשים מתחבטים בכלל בשאלות כאלה, וכמה מסתפקים בשאלות כמותיות של לחם ושעשועים.
תחושת ההיעדר הייתה התחושה הדומיננטית בחיי לאורך שנים ארוכות, עמוק לתוך השרות הצבאי. לעיתים הצלחתי להיות עסוק מספיק כדי לשכוח שאין לכל זה טעם, אבל ברוב רגעי השקט והמנוחה ההכרה הזו שבה וחלחלה אלי.
תמונה מאותם שנים שעולה כעת בזכרוני: דצמבר 1999. אני בחל"ת של כמה חודשים בין תפקיד קבע אחד למשנהו. כמעט כל לילה אני נוסע לתל אביב. שעון ענק על מגדלי עזריאלי סופר לאחור, ימים, שעות, דקות ושניות עד לשנת 2000. עשרות פעמים עברתי תחתיו, ובכולן הרמתי ראשי, הבטתי על הספירה לאחור ועל השמיים השחורים והריקים שמעליה, ותהיתי אם משהו הולך להשתנות.
המשך בשבוע הבא
רוצים לדבר על אלוהים? כתבו ל-ory.yassur@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
