קצת נמאס להגן על וייס
האם הציוני-דתי צריך להגן על אנשים כמו הלל וייס רק בגלל שהם "בצד שלנו"? לאורי אורבך נמאס מההשוואות לשואה, מהגידופים ומהרטוריקה הפרועה. פנייה לרוב השקט
יש בעיה. מצד אחד אתה נגד פינוי שתי המשפחות היהודיות בחברון; מצד אחד אתה בעד להקשות על הממשלה כל פינוי, אפילו קטן, מכל בית של יהודי, מכל כביש ומכל התנחלות. כי מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין.
מצד אחד אתה רוצה שהצבא ימאס במשימה השחורה של שליפת יהודים מבתים וממאחזים. מצד אחד אתה עוד כועס על ה"מדינה" והממשלה על שהיא רוקמת בחשאי ובגלוי עוד תוכניות התנתקות כשעקורי קטיף עדיין תקועים בקראווילות. ומצד אחד אתה באופן די אוטומטי וסולידרי מרגיש שאתה תמיד צריך להיות בצד של המתנחלים החלוצים שמוסרים את נפשם כשאתה יושב לך שאנן בעורף; ומצד אחד אתה רואה את כל השמאלנים מטיפים לך מוסר נגד הסרבנות ונגד הרבנים, ואתה יודע שאם כל אלה יוצאים נגד המתנחלים, אתה צריך להיות בעד.
ומצד שני קצת נמאס לך. נמאס לך להגן על אנשים כמו פרופ' הלל וייס שהחליט פתאום להתחרע שוב עם ערימת הגידופים התורנית שלו. אתה שואל את עצמך (וגם עונה) האם באמת אני צריך אנשים כאלה בצד שלי? האם הוא באמת מייצג במעשיו ובדיבוריו את הצד של ההיאחזות העיקשת ומסירות הנפש, או שסתם מדובר בעוד משוגע שמתעלק עלינו?
מצד שני אתה לא מבין איך אנשים שהם כמוך, חלק מהציונות הדתית ובוגרי מוסדותיה, מנבלים כך את הפה. איך בנים ובעיקר בנות דתיות, משתטחות על הרצפה כשהן יודעות שחיילים מיוזעים יגררו אותן עוד מעט על האדמה. ונמאס לך מההשוואות לשואה ולנאצים ומהטלאים הצהובים הנשלפים ומהנשיכות ומהגידופים ומהרטוריקה הפרועה וההיסטרית הזו. אתה לא מבין גם למה בגלל שני בתים בחברון הם מגייסים את כל הציונות הדתית ואת כל הרצון הטוב שלך, עכשיו ובמזומן, כדי שתודיע שאם מפנים (כלומר: עוקרים, מגרשים ומטהרים אותם אתנית) אז נשרוף את המועדון, והילדים שלנו גם יסרבו, גם יילכו לכלא וגם כל מיני טיפוסים מסידרת איתמר בן גביר יעניקו להם מדליות.
זה מורכב. איך מצד אחד מתנערים מהפראות הזו בלי לצאת שמאלני ויפה נפש, ואיך מצד שני למנוע עקירות ופינויים בלי להתפרע ובלי לאיים. האם לשבור את הכלים ולא לצאת פראייר, או להיות פראייר, העיקר שלא לשבור את הכלים.
זו ההתלבטות הגדולה של המחנה הציוני דתי הגדול, הרוב המכריע והשקט. הרוב שרוצה ארץ ישראל שלמה, אבל גם להמשיך להיות מנומס ומסורק למשעי. אלו אנשים שחייהם במדינה הם חיי השתלבות ולא השתלטות, האנשים שמנסים להוסיף את הצבע שלהם ליום-יום האזרחי, ולא אלו שבעולמם קיים רק צבע אחד - שחור ולבן.
המדינה מאכזבת אותנו שוב ושוב, ואילו המתנחלים בחברון או ביצהר מעצבנים אותנו לפעמים, אבל מדובר בנו ממש, במשפחה שלנו. זו התכתשות בין המשפחה לבין המדינה. המדינה היא גולם חזק וקצת עיוור, ואילו למשפחה יש בנים ופנים ושמות. מה עושים כשלבני המשפחה שלך יוצא קצף מהפה במאבקם נגד כוונות המדינה? האם גם הבריונות והטעם הרע להחריד משרתים את אמונותינו, או שבגלל המשוגעים חושבים שכולנו משוגעים?
אומרים לנו הכתומים-כהים, וחלק מהחרד"לים ומהפייגלינים, שבשביל לנצח צריך להיות הרבה יותר קשוחים; שאם נהיה פראיירים ולפלפים לא יישאר פה כלום, ודאי לא ההתנחלויות.
מול האנשים האלה שרוצים לנצח בכל מחיר, עומד הרוב הדתי-ימני השקט. זהו רוב שלא מוכן ללכת מכות, כי זה לא הטעם שלו במחאה פוליטית. כשמתנחלת נגררת על הכביש בחברון, הוא לא מוכן להיגרר יחד איתה. זהו הרוב שחושב שאם עמונה הצילה את כבודנו אחרי העקירה השקטה של עצמונה, אז הוא מוחל על הכבוד.
זהו הרוב שלא מוכן לנצח בכל מחיר, כי אלו שמוכנים לנצח בכל מחיר, גם משלמים את המחיר וגם מפסידים. זהו הרוב שמקבל בהבנה, ואפילו באהדה, שיש שוליים קצת יותר מיליטנטיים ונחושים ממנו, אבל ליבו נחמץ כשהשוליים האלה יוצרים את הרושם כאילו הם הראש ולא הזנב. זהו רוב שרוצה להתבייש בקנאים שלו, בלי להתבייש בכך; זהו רוב שחושב שאפשר לנצח (או לא) בשתדלנות ובחינוך ובתקשורת ובפוליטיקה ועם עוד דונם ועוד גנרטור; לא בקללות של הלל וייס ודומיו. זהו הרוב השקט. שקט מדי.
