שתף קטע נבחר
 

כישרון או כישלון?

מרוב שהם מנסים לנשוך נראה של"הבילויים" נפלו השיניים. באלבומם החדש "שכול וכישלון" האירוניה והציניות הן שמונעות מהם להשתכלל ולהתפתח. תימורה לסינגר חושבת שהגיע הזמן להתמקד בעשייה וברגש


 

יש משהו אירוני בלהקה שמהותה מתבססת על בעיטה בקונצנזוס, בעוד שהקונצנזוס התקשורתי, התרבותי והפוליטי, מחבק אותה במקרה הטוב, או מתעלם ממנה במקרה הרע. להקת "הבילויים", כבר שני אלבומים רצופים, מתריסה נגד לאומנות, פשיזם, מיליטריזם ופומפוזיות ממסדית. הם עושים את זה בהמון כישרון מוזיקלי ומילולי, בחן קומוניקטיבי, בתיאטרליות ליצנית ובטכניקה אומנותית/גימיקית של טקסטים סרקסטיים במנגינות קלילות.

 

בעבר חנוך לוין זיעזע את הממסד הפוליטי והתרבותי בארץ במחזות כמו "את, אני והמלחמה הבאה", "קטשופ" ו"מלכת האמבטיה". הכנסת רעשה, מבקרי התרבות נדהמו, הקהל זעם. אבל היום אף פוליטיקאי לא מתרגש בפומבי, כולל אלה שכנגדם "הבילויים" מכוונים את החיצים - שאול מופז באלבום שעבר ושושנה ארבלי אלמוזלינו באלבום הנוכחי, "שכול וכישלון". והממסד התרבותי-תקשורתי? הוא דווקא מאמץ אותם אל ליבו.


הבילויים. הולכים בדרך הקלה (צילום: רונן ללנה)

 

אז מה קרה? האם זוהי אשמת "הבילויים" שאינם כה מזעזעים כמו שהם מקווים להיות? לא, זוהי אשמת התקופה. רוב הפרות הקדושות כבר מזמן נבלעו באדישות כסטייקים במנגל. ובכל זאת, "הבילויים" ממשיכים להעניק לקהל את מה שהוא מצפה לקבל. בכך הם לא שונים מכל זמר מצליח, מכל ז'אנר, שממשיך לעשות את ה"קטע שלו", להנאת מעריציו. וזאת זכותו הלגיטימית, כמובן.

 

אבל במקרה של "הבילויים", נראה שהם בוחרים בדרך קלה מדי. הכישרון המוכח שלהם והיצירתיות מצביעים על יכולת להשתכלל, להרחיב גבולות ולפרוץ אותם. ובכל זאת, באלבומם הנוכחי הם מתמידים בקו של אלבומם הראשון - מסרים מרים במסווה מתוק, למשל, לחן עליז שמנוגן בתזזיתיות מהירה ומולבש על מילים כמו: "בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים, בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד, אבל את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד" ("חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד").

 

כרגיל, ישנו דגש על המלל המבריק, שכולל ציטוטים רבים מקלאסיקות ישראליות כמו "סע לאט" של אריק איינשטיין או "באב אל ואד", שאף מסומפל עם קולה של יפה ירקוני. והם מצטטים גם את עצמם, למשל באיזכור המזחלת, שמופיעה באלבומם הקודם בשיר "שאול מופז".

 

נשארו עם הכיסוי

יש לבילויים ביקורת רבה, בין השאר על השכחה הישראלית המהירה במיוחד, שכוללת טרגדיות לאומיות כמו רצח רבין - "נר זיכרון מהיום שרצחו את יצחק מודעי" ("שירו של האנץ"). מה זה משנה בעצם איזה יצחק בדיוק רצחו? הם מגנים את השטחיות הרווחת, הרי שניהם מתים בין כה וכה.

 

אבל לצד ביקורת עניינית, "הבילויים" משבצים איזכורים המבזים אנשים שאין להם תפקיד ציבורי. תמוה, למשל, שהם נזקקים לטכניקה הנחותה והמרושעת של הצחקה על ידי הגחכת חסרונותיו החיצוניים של אדם אחר - "יותר נמוך מדובי גל", הם שרים, למשל.

 

ומה באשר לפנימיות שלהם? מרוב פארודיה, אירוניה וציניות לא יודעים בעצם מיהם. כמעט ולא ניתן לשמוע את קולו המקורי של נועם ענבר, הסולן, משום שהוא מעוות אותו באמצעות הפרזות דרמטיות וקומיות. מה יישאר ממנו אם ייחשוף את עצמו נטול תלבושות ססגוניות?

 

הכיסויים אכן מרהיבים. ענבר, ולצידו ימי ויסלר, מאיה דוניץ, יוני סילבר, שלומי (כרובי) לביא ותמיר מוסקט שהפיק מוזיקלית, ממשיכים לנגן היטב שירים עשירים במנגינות ובמילים. הבעיה היא שהם שרים בלי לרגש, ובמקום חתכים מביאים חיוכים, למרות שלטענתם הם "לא כאן (כדי) לבדר" ("באב אל ואד 38 א'"). בסופו של דבר, הגימיק של הבילויים ממשיך להתרחב, עד שהוא הופך למהות בפני עצמה.

 

  • "שכול וכישלון", "הבילויים", "אן אם סי"

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הדיסק
יותר מדי ביקורת
עטיפת הדיסק
לאתר ההטבות
מומלצים