דפנה תייר

יָמוּת העולם, הילד שלי ילך רק לגן פרטי

גן פרטי זה יקר? ילד משועמם, מוטרד, מתוסכל ועצוב – זה יקר הרבה יותר. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר למה ילדיו ילכו רק לגנים פרטיים ולמה תשומת לב אישית ואיכות המטפלים - הם דברים קריטיים כל כך לילדים

גיל ונטורהעדכון אחרון: 15.08.07 , 08:03

מאזדה חדשה. לא, לא מאזדה. ג'יפ. ג'יפ סוזוקי חדש ומבריק. מהניילונים. זו פחות או יותר העלות המצטברת בשקלים ששילמנו אני ואשתי מאז 2001 לגנים הפרטיים של הנסיכה והנסיך. ולידיעת רואי החשבון שביניכם – כן, ניכיתי מהסכום הנ"ל את מה שהיינו משלמים בכל מקרה אילו היינו כולאים את העוללים במערכת החינוך הממלכתית.

לא אנשי נדל"ן אנו ולא יורשי מיליונים. יצורים עמלים אנחנו, אני וזוגתי, ומוציאים לחמנו בעמל כפיים. במילים אחרות, שנינו קורעים את התחת מבוקר ועד "מבט", מתחזקים קריירות ותוך כדי גם מגדלים אביר ופייה לתפארת. אם תשאלוני איך אני חי עם העובדה שבמחי החלטה כלכלית אחת אי שם בתחילת שנות האלפיים מנעתי מעצמי רכב שטח מנפח אגו, אענה בחריצת לשון לכל המלעיזים – יופי, אני חי ממש יופי עם ההחלטה הזו.

אותה החלטה של שני הורים צעירים מיפו משכה אליה ארגז קטן של חיצי ביקורת מצד המשפחה המורחבת. בתחילה ייחסו זאת לסנוביזם או להיסטריה האופיינית להורים טירונים. הזכירו לנו לא אחת שאנו עצמנו יצירי אותם גנים ממלכתיים מז'אנר השוקו-לחמניה, "ותראו איזה יופי יצאתם". נשכנו שפתיים, חתמנו על הצ'קים ביד רועדת, אבל המשכנו הלאה. להלן כתב ההגנה שלי, לשיפוטכם.

ילדים חלקי גננות שווה איכות: מתמטיקת החינוך האכזרית

קשב, בדיוק כמו כסף, הוא משאב מוגבל. אינספור מחקרים בפסיכולוגיה שחזרו אמת חיים פשוטה: ככל שאתה מפנה יותר קשב למטלה מסוימת, איכות הביצוע שלה משתפרת.

ילדים, ברוך השם, הינם מטלה ששואבת קשב בכמויות מסחריות. הם צריכים שיחבקו אותם, שיחליפו להם, שישחקו איתם, ולעיתים הם פשוט זקוקים לעין פנויה וצופיה שתתהה מדוע זה הם יושבים בדד שעה שלמה בארגז החול ולא משחקים עם אף אחד.

בטוחני שיש במערכת החינוך הרגילה גם אנשי מקצוע מיומנים ומסורים, אבל מאגרי תשומת הלב וההשקעה הרגשית שלהם נאלצים להתפזר על הרבה יותר מוקדים. התחרות מול הגנים הפרטיים מצומצמי האוכלוסין היא פשוט לא הוגנת, וזה עוד לפני שדיברנו על הנקודה הבאה.

שלושת השיקולים הקריטיים בבחירת גן: הצוות, הצוות, והצוות

בחיי, לא מעניין אותי מה הם אוכלים שם בגן. לא איכפת לי עד כמה החצר גדולה ומדונדשת, וממש לא מזיז לגבה שלי אם הגן חמוש במיטב הצעצועים ההתפתחותיים.

מה שכן מעניין אותי לאללה זו כנופיה מקצועית, אינטליגנטית, רגישה, מיומנת ומתוגמלת כראוי של גננים וגננות. שמעתם מומחי ניהול שמטיפים לכם שהמשאב האנושי הוא הכי חשוב בארגון? העיקרון הזה תופס על אחת כמה וכמה בארגון שאמור לייצר בני אנוש קטנים ומאושרים.

אבל מה אם לצוות יש גישה חינוכית ייחודית שזרה לכם? בעידן הפלורליסטי-מבולבל העובר על בני ישראל, אנחנו חשופים למבול שמות מפוצצים: גן אנתרופוסופי, גן זורם, גן מונטסורי ועוד מקבצי צלילים שוברי שיניים כיד הדמיון הטובה.

חברים וחברות – כל הגישות ראויות, מעניינות ושוות ערך, ובלבד שקיימת בליבו של הגן גישה מחשבתית ברורה כלשהי. לגננת עם גישה תיאורטית יש כמעט תמיד ערך מוסף מסוים. בדרך כלל זה מעיד על כך שההתרחשויות בגן מעניינות אותה לא רק כמקור פרנסה נטו, אלא ממקום רגשי ואינטלקטואלי עמוק יותר. הילד שלכם רק ירוויח מזה.

"אבל לא חבל על הכסף?"

כולנו פוערים פה צדקני כשאנחנו שומעים על הקיצוץ בתקציב החינוך. "חשוב להשקיע בחינוך", אנחנו מייעצים לאדונים אולמרט-בראון ממעמקי הכורסה, "החינוך הוא העתיד". אם זה נכון בגדול, זה נכון, קוראים יקרים, גם בקטן, בממשלת הבית הצנועה שלכם.

ילד משועמם אינו משתלם כלכלית. ילד מוטרד – גם לא משתלם. ילד מתוסכל ועצוב – זו בכלל אבן שואבת למשאבים פיננסיים ורגשיים של ההורים. הנאחס הוא שאת התועלת המצטברת לא רואים במיידי, אבל אבן היסוד של כל התחום הזה, פסיכולוגיה התפתחותית, נעוץ בהבנה הכל כך בסיסית שמה שקורה לו עכשיו ישפיע על מה שיקרה לו אחר כך. גלולת התעריפים המופקעים של הגנים הפרטיים היא מרה וקשה לבליעה, אבל כבר אמר מי שאמר: הטעם הרע של הקניה הגרועה נשאר זמן רב אחרי שמתפוגג הטעם הטוב של המחיר הזול".

"אבל אם תעטפו אותם בשמנת, הם לא יוכלו להתמודד עם החיים האמיתיים"

זו הטענה החביבה עלי, והגיע הזמן להעניק לאמירה הישראלית הזו בעיטה אדירה בישבן. מאחורי המשפט הזה, שמאפיין בעיקר את הזכרים שבשבט, עומדת הנחה סמויה שאני אוהב לכנות "מיתוס ההתחשלות". על פי הנחה זו הפעוט פוגש בגן אתגרים וקשיים, נחשף לצד המחוספס של החיים, הולך מכות פעם או פעמיים (ולומד להחזיר מנה אחת אפיים, כמובן...) ואז מתחשל, מתחזק, והופך לשאקל בן קליברים שמסוגל לנצח את מילאן ולנהל סטארט אפ בעצמו ורק בעצמו. ואני אומר – למה לעצור שם? בוא נזרוק אותו לשבוע הישרדות במדבר, נעביר אותו אימון סנפלינג מזורז בגיל 3, ועל הדרך גם נרשום אותו מנוי במכון הכושר "סיוט לזאטוט".

מדם ליבי אני צועק – תרגיעו. זה לא עובד ככה! כדי שהילד יוכל להתמודד באומץ עם תסכולים, הוא קודם כל צריך לסמוך. לסמוך עליכם, לסמוך על הגננת, לסמוך על העולם ולחיות את ראשית חייו מתוך אופטימיות תינוקית קריטית שמצהירה - "אני לא פוחד להתמודד, כי אני סמוך ובטוח שבסוף יהיה בסדר".

והדרך להשיג את הנכס הזה היא לא לחשוף אותו לתסכולים רבים מדי מוקדם מדי. זה ישיג את התוצאה ההפוכה – חוסר אמון בסביבה, חוסר אמון ביכולתו להתגבר על קשיים ונטייה להרמת ידיים מהירה מדי נוכח קושי. הגן והגננות שקולטים את ילדכם מדי בוקר לא נועדו להעניק לו טירונות מזורזת בתלאות החיים, אלא לתת לו לטעום ממנעמי השילוש הקדוש: אמון, ביטחון, אהבה (באופן די מניפולטיבי, ראשי התיבות של העסק הנ"ל הם אב"א...).

יש גננים וגננות שיודעים לעשות את זה. הם חוננו בכישרון טבעי ששויף היטב בתהליך הכשרה קפדני. הם שווים את משקלם בזהב, וכן, למרבה הצער, בישראל של שלהי 2007 הם עולים יותר.

"אתה מנציח פערים", נזף בי סטודנט חד לשון ששמע על כוונתי לכתוב את הטור הזה. "אני לא מנציח פערים", הצטדקתי. "אני רק מנסה לגדל ילדים". אני לא חי באופן מושלם עם התשובה שלי כמרצה בישראל, אבל נכון לעכשיו אני חי באופן שלם עם הבחירה שלי, כאבא.

שנת לימודים נעימה לכולם!