"מהאמבה לאדם": תפישה נפוצה ושגויה של האבולוציה

"אוסטרלופיתקוס בויסי שגם אם הוא עצמו סולק משרשרת האבולוציה בדרכה ליעד הגדול של יצירת האדם...". "אש ידידותית", א.ב. יהושע

על פי סיפור הבריאה בספר בראשית, כל המינים של הצמחים ובעלי-החיים, וגם האדם, נבראו על-ידי האל לפני כמה אלפי שנים, ומאז לא השתנו. ב-1642 קבע ד"ר ג'ון לייטפוט (Lightfoot), סגן הנשיא של אוניברסיטת קיימברידג', שהאדם נברא בתשע בבוקר, ב-23 באוקטובר, בשנת 4004 לפני הספירה.

האמונה בקביעות המינים הסתמכה לא רק על כתבי הקודש, אלא גם על כתבי אריסטו, שלאחר גילוים מחדש בראשית ימי הביניים, שולבו באמונה הנוצרית והשפיעו רבות על הגות המערב. אריסטו, שהיה גם ביולוג, הסתמך על העובדה הידועה כי בתהליך ההתרבות, הצאצאים של כל מין-ביולוגי שומרים על תכונות המין של ההורים, וכך גם צאצאיהם, וחוזר חלילה.

מאריסטו ירש העולם המערבי גם את שיטת המיון של עולם החי, סיווג על פי מידת המושלמות. בתחתית ניצבים הצמחים, ומעליהם בעלי-החיים, בסדר עולה: הספוגים, החרקים, הדגים, הדוחיים, הזוחלים, העופות, היונקים ובראש הסולם - האדם (הנצרות הציבה מעליו את המלאכים ומעליהם את האל). סדר זה כונה "סולם הטבע" (Scala naturae), שרשרת קווית, רציפה, ומושלמת (the great chain of being). 

מכשול נוסף בפני תפישת האפשרות שמין-ביולוגי אחד ישתנה למין אחר נבע מהתפישה המהותנית של אריסטו (שמקורה בתורת האידאות של אפלטון), ששלטה בהגות המערבית, שלפיה בעולם קיימים יֵשִים טבעיים מובחנים (natural kinds), בעלי מהות ייחודית, בלא אפשרות של מעבר הדרגתי ביניהם. אחד ההישגים הגדולים של דארווין היה החלפת המהותנות בחשיבה אוכלוסייתית. המין הביולוגי איננו עוד "טיפוס" אידאלי, שפרטיו הם עותקים זהים, אלא אוכלוסייה של פרטים בעלי תכונות שונות. 

אבולוציה פרוגרסיבית

תגליות שונות בעת החדשה, החל מראשית המאה ה-18, החלו לערער את ההשקפה המסורתית. היקום לא נתפש עוד כסטטי, אלא כמשתנה או מתפתח, אם כי בקצב אטי ובלתי מורגש בחיי האדם. שינוי תפישתי זה התבסס במידה רבה על ממצאים גאולוגיים, שהביאו חוקרים להעריך כי גיל כדור-הארץ עתיק בהרבה מכמה אלפי שנים.

במחקרים אלה התגלו מאובנים של מינים שונים מאוד מהמינים-הביולוגיים החיים, עובדה שנגדה את סיפור הבריאה, בין שהוסברה כתוצאה של הכחדה ובין שהוסברה כתוצאה של השתנות המינים. הכחדה היתה מנוגדת לגישה המסורתית של קיום איזון הרמוני בטבע. כיצד אפשר לראות את העולם כמושלם, אם הוכחדו בו מינים כה רבים? היו שניסו לתרץ זאת בטענה שהבורא ערך ניסויים חוזרים בבריאה ובהשמדה (הוצע גם שהמינים הושמדו במבול של נח).

האבולוציוניסטים הראשונים של ראשית המאה ה-19 ראו את תהליך האבולוציה כתהליך פרוגרסיבי, שתכליתו – הופעת האדם. אלה שלא ויתרו על תפקיד הבורא קבעו שאף כי המינים לא נבראו כולם בעת ובעונה אחת (כמתואר בספר בראשית), התהליך האבולוציוני עצמו מכוון בידי האל. גם בהגות היהודית קיימת גרסה, שלפיה התהליך האבולוציוני הוא פועלו של האל, כפי שמעידים דברי הרב הראי"ה קוק.

על דברים אלה כותב הרב קוק ב"אגרות הראי"ה" (ח"א אגרת צ"א): "שאפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים גם כן אין שום סתירה... כי יסוד הכל הוא מה שאנחנו מלמדים בעולם, שהכל פועל ה', והאמצעים רבים או מועטים... ולפעמים אנו אומרים בדרך דילוג 'ויצר ה''... כמו שאנו אומרים 'אז יבנה שלמה', ואין אומרים ששלמה ציוה לשרים והשרים לנמוכים מהם... מפני שהוא דרך ידוע..."*.

הוגים אחרים הסבירו את רעיון הפרוגרס האבולוציוני כתוצאת פעולתם של כוחות פנימיים לא-מזוהים.

המושג "אבולוציה", לתיאור המעבר ממין למין במאה ה-19, נגזר מהמילה to evolve, דהיינו להתפרש (כמו פרישה של מגילה מגוללת). כמודל שימש תהליך ההתפתחות העוברית, שהנו תהליך סדיר של התקדמות דרך שלבים קבועים ועוקבים, מתא הביצה המופרה עד לאורגניזם הבוגר, שהוא סיומו ותכליתו.

על פי הגירסה הפְּרֶפוֹרמַציוֹניסטית, ששלטה במאה ה-18, בעובר מקופל בצורה מיניאטורית האורגניזם של הדור הבא, ועל כן תהליך ההתפתחות העוברית אינו אלא גדילה הדרגתית שלו (כעין פרישה). על פי ההשקפה הפרפורמציוניסטית, בעובר המוקטן מצוי עובר קטן עוד יותר של הדור הבא, וחוזר חלילה. מכך, ומן האמונה הדתית, נובע שבנבט שבגופה של חוה אמנו היו מקופלים כל דורות האנושות העתידים להיוולד!

באנלוגיה לתהליך ההתפתחות העוברית, טענו האבולוציוניסטים כי גם ההיסטוריה של החיים, כפי שהתגלתה במאובנים בשכבות השונות, התרחשה בסדר מסוים, מפשוט למורכב: מחסרי-החוליות לדגים, לזוחלים, ליונקים ועד לאדם.

רעיון הפרוגרס - ההתקדמות - היה אחד הרעיונות הנפוצים בתקופת הנאורות במאה ה-18. רעיון זה היה קשור להישגי המהפכה המדעית של המאות ה-16 וה-17, לתגליותיהם של קופרניקוס, גליליאו, ניוטון ואחרים. רעיון הפרוגרס ביטא את אמונתו של האדם ביכולתו להסביר תופעות שלא הובנו בעבר, לנבא תופעות עתידיות ואף להשתלט על כוחות הטבע.

הישגים אלה נתפרשו כעדות לכך שהאנושות הולכת ומתקדמת, ושההתקדמות עתידה להימשך בכל התחומים. לרעיון

הפרוגרס היתה זיקה להיסטוריציזם: הטענה שאפשר לגלות את החוקים שעל פיהם ניתן לנבא את העתיד, לא רק בתופעות הטבע, אלא גם בחברה האנושית. בטענה זו תמכו הוגים כאוגוסט קונט (Comte), גיאורג וילהלם פרידריך הגל (Hegel) וקרל מרקס. רעיון הפרוגרס השפיע והשתלב ברעיון האבולוציה הביולוגית, של השתנות המינים.

הרברט ספנסר (Spencer) קבע כי קיים חוק קוסמי של אבולוציה ופרוגרס, המתבטא בשינוי מהפשוט וההומוגני למורכב ולהטרוגני. הפרוגרס הוא אוניברסלי: ביקום, בעולם האורגניזמים, בהתפתחות האורגניזם הבודד (מתא הביצה המופרה ליצור הבוגר), בהיסטוריה וגם בתודעה האנושית. השפעתו הרבה של ספנסר, והאמונה הנפוצה בפרוגרס, הביאו לזיהוי שגוי של האבולוציה הביולוגית עם פרוגרס אפילו אחרי דארווין (שלא תמך ברעיון זה), והוא רווח למדי עד ימינו אלה.

חוקר הטבע הראשון שהגה את רעיון האבולוציה של המינים והציע מנגנון לקיומו היה הצרפתי ז'אן בטיסט למארק (Lamarck). למארק המיר את "סולם הטבע" הסטטי של אריסטו במושג דינמי, של שינוי בזמן, שנגרם מפעולתם של שני גורמים.

הגורם האחד הוא פרוגרס ועלייה הדרגתית במורכבות בהשפעת "כוח פנימי": מהיווצרות החיים (בבריאה ספונטנית), להופעת יצורים פשוטים ההולכים ונעשים מורכבים ומושלמים יותר ויותר, ועד להופעת האדם; תהליך זה, לשיטתו של למארק, אינו מושפע מגורמי סביבה. הגורם האחר הוא הסתגלות הדרגתית לסביבה, כתוצאה משימוש או אי-שימוש באיברים השונים של האורגניזם בהתאם לצרכיו. שינויים הדרגתיים אלה עוברים בתורשה מדור לדור, הולכים ומועצמים, ובמשך הזמן הם יכולים לגרום לכך שמין-ביולוגי מסוים ישתנה למין אחר*.

* הרעיון של הורשת תכונות נרכשות היה רווח מאוד בתקופתו של למארק (וגם דארווין נזקק לו). אף על פי כן הוא נקשר, שלא בצדק, דווקא בשמו של למארק. הורשת תכונות נרכשות נשללה לאחר שהוכר מנגנון התורשה, ולאחר שנתגלתה מעורבותו של ה-DNA בעיצוב תכונות האורגניזם. אף על פי כן, נמשכת התמיכה ברעיון זה כמעט עד ימינו אלה, ורבים מסרבים לקבל את העובדה שפעילותו של האורגניזם במשך חייו אינה משפיעה על תכונות צאצאיו. בין התומכים הבולטים בהשקפה זו היו ברנרד שו וארתור קסטלר.

אבולוציה דארווינית

תרומתו המהפכנית של דארווין בספרו "מוצא המינים", שהתפרסם ב-1859, לא היתה ברעיון האבולוציה של המינים-הביולוגיים כשלעצמו (אם כי הוא סיפק שורה של עדויות חשובות ומשכנעות מתחומים שונים לפעולת תהליך האבולוציה), אלא בהצעתו שהמנגנון המניע את התהליך הוא מנגנון נטורליסטי (או מטריאליסטי), בלא הסתמכות על הבורא או על כוחות לא-מזוהים כלשהם. כתוצאה מפעולתו של מנגנון נטורליסטי זה התקבלה גם תמונה של ההיסטוריה של החיים, השונה לחלוטין מן התמונה שהציעו האבולוציוניסטים שקדמו לדארווין, ואשר תמכו בפרוגרס אבולוציוני.

דארווין הסיק משפע של עדויות, מתחומים שונים, כי כל מיני היצורים החיים, ובהם האדם, התפתחו בתהליך אטי ורציף ממינים-ביולוגיים קודמים. (חשוב להבחין, כי תהליך אטי ורציף אין פירושו קצב קבוע. השאלה אם תהליך האבולוציה מתרחש באופן רציף או ב"קפיצות" בתקופות קצרות, בקנה-מידה גאולוגי, מעוררת בשנים האחרונות ויכוחים רבים בין הגאולוגים והפלאונטולוגים.) ברבות הימים, זכו המוצא המשותף והרציפות לאישור מחקרי, עם גילוי האוניברסליות של הצופן הגנטי. הרציפות של התהליך האבולוציוני פירושה, שכל שלב באבולוציה הוא שינוי של הקיים או תוספת לו.

הבסיס לשינוי האבולוציוני לפי דארווין הוא ההבדלים התורשתיים האקראיים בתכונות, הקיימים בין הפרטים של כל מין בטבע, וכן השינויים המתחוללים בסביבה (כולל שינויים נדירים ובעלי תוצאות קטלניות, כגון שינויים קיצוניים באקלים).

המושג "אקראיות", מושג מפתח בהבנת התיאוריה הדארווינית, נתפש לעתים קרובות בצורה שגויה. תהליך אקראי הוא תהליך שאינו מכוון למטרה כלשהי.

הקביעה שאירוע מסוים הוא אקראי היא קביעה המתייחסת לידיעה שלנו, שמשמעותה שלפי הבנתנו ההסתברות לקיומו של האירוע אינה ידועה, ומשום כך גם אינה ניתנת לניבוי (במיוחד מתעוררת הפליאה נוכח אירועים שהופעתם נראית לנו כבעלת הסתברות קטנה מאוד). יש המאפיינים תהליך אקראי כנקודת חיתוך בין שתי שרשראות של סיבתיוּת. חשוב להדגיש כי תהליך אקראי אינו מתרחש בלא סיבה, ואין בו חריגה כלשהי מחוקי הטבע. 

לחלק ב'

יוסף נוימן הוא פרופסור (אמריטוס) לביולוגיה ולפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. ספרו "מותר האדם" – האבולוציה של התודעה" קשור לנושא המאמר.

מתוך גיליון יולי של מגזין "גלילאו"