זהות בדויה

שמעתם על א' פאר, פ' חובב או אולי על מ' ארבל? לא? לא שמעתם? לא נורא. אם אתם לא חרדים רוב הסיכויים שהכינויים האלה, שהולמים יותר סוכן מוסד, לא יצלצלו לכם בשום פעמון. לעומת זאת, בעיתונות ובספרות החרדית חיה ובועטת תופעה על סף הכחדה - שמות עט.

אז לידיעתכם, כמעט בכל עיתון אפשר למצוא חבורות של כותבים "עלומים" אשר שמם האמיתי מוסתר מעיני הקורא. זה האחרון נחשף רק לחוש היצירתי של האיש שמאחורי המילים, בעזרת שמו הבדוי בו בחר להציג עצמו לעולם. אף כי מדובר בנוהל מושרש היטב ב"נורמות התקשורת החרדית" ידוע לי שישנם עורכים במגזר שמנסים להילחם בתופעה. עורך אחד טען באוזני ובצדק, "שעיתון המתיימר להציג עובדות ואמיתות לא יכול להסתתר מאחורי בדיות ספרותיות".

במילים אחרות, אם יש לך משהו להגיד - אמור אותו בראש מורם ואם לא, אולי עדיף שלא תגיד. האמינות של כתבה עליה חתומה "רבקה שיינפלד" בעוד שהכותבת האמיתית מתהדרת דווקא בשם אחר היא, במקרה הטוב טעונה שיפור.

רק מה, העורכים ומלחמתם ב"מחבואים" הצליחו לזקוף לזכותם ניצחון חלקי בלבד. בעיתונים ובספרים המשיכו נשים לכתוב בשם חלקי או בדוי מפאת עניני צניעות ומה עם השאר? סתם בחרו לפרסם את הגיגיהם בשם אישיות שלא הייתה ולא נבראה מחוץ לגבולות מוחם הקודח.

הסיבה העיקרית שהניעה בזמנו את מרבית הכותבים בתחום העיתונות להשתמש בפסידונים, עודנה שרירה וקיימת בציבור החרדי - הפחד מתופעות הלוואי שגוררת החשיפה. יש נוחות רבה אם אפשר לחסוך את הדיווח מפורט במניין בבית הכנסת על מה בדיוק לא בסדר בכתבה/ היצירה הספרותית, בהתאם לדעתו המלומדת וה"אובר" מנומקת של הקולגה לתפילת ערבית. אפשר לדלג ברצון גם על מבטי הבחינה השמורים בעיקר לדגימות מעבדה ולממצאים ארכיאולוגים, מבטים שאת קיבלת בזמנו מאמהות אחרות בגינה שהנושא: "ומה את עושה למחייתך?" עלה על השולחן, וסליחה לספסל הקבוע.

יש מי שהבחירה בשם בדוי הייתה אצלה (בדגש על אצלה) מתוך אילוץ. ממש כמו האחיות ברונטה שהפכו ל"אחים בל". כמו שאמרה קולגה למקצוע במרירות, "טור פוליטי צריכים לכתוב בלשון זכר, כי הגישה היא, 'מה נשים מבינות בכלל בפוליטיקה?'".

לסמן עיגול מטרה על המצח?

אז לי דווקא קל להבין כותבת חרדית שלא רוצה שהשמועה על עיסוקה ה"לא קונבנציונאלי" תגיע לאוזנה של מנהלת בית הספר בו לומדות בנותיה. יום אחד עוד יתברר שכתבה תמימה, משהו שעשוי בעזרת קשיים לא מעטים והרבה "רצון טוב" להתפרש באופן שלילי ליציאה נגד השיטה המקובלת בה מתנהלים הדברים, עלול להביא את משפחתה לספוג את מלוא העוצמה של התוצאות.

אם אנשים הם אכזריים, למה לסמן לך עיגול מטרה על המצח? תסכימו איתי שזה כנראה לא הרעיון הכי טוב בעולם.

רק מה, לצד אלה שמרגישים עם הגב לקיר, או שהכתיבה בשם אחר היא תוצאה של הרגל ישן ורכישת קוראים קבועים, יש מי שמאמץ את הרעיון בגיל ובשמחה ממניעים לא כשרים. כמה טוב לתקוף את מי שרק תרצה, לפגוע, לספר לשון הרע, לצאת חוצץ נגד אנשים וארגונים המאיימים "על הסדר הטוב של הדברים" כפי שהוא רואה את זה. כשהנסורת תיפול אחרי ההפצצה המכוונת היטב, הכותב ומשפחתו יהיו ספונים במקום מבטחים, לפחות עד תביעת הדיבה. אם תשאלו אותי זה הסוג הכי גרוע.

אז אולי דווקא בגלל א' חל"ל (מאגודת "החופש לפגוע ולפגע") צריך להעלים את השיטה לאלתר. אולי אם אותם אנשים יצטרכו לעמוד ולתת תשובות לאותם קורבנות אקראיים או לא שהם בחרו להוציא להורג מילולית, תיערך חשיבה מחודשת על כדאיות העניין. לא חלילה כי זה צודק והוגן רק כי הפעם משהו נוסף עלול להיפגע, לא ראובן שוורץ או ג' ברגר, אלה ה"אני האמיתי", זה שרשום בתעודת הזהות, זה שיש לו כתובת וגם מה להפסיד.