עגלה ערופה עכשיו

אני קורא לחדש את טקס ה"עגלה הערופה" במדינת ישראל. לא, אינני מציע עתה לערוף עגלה, ואינני מציע לבצע טקס בנחל הקרוב לעיר, אך המעמד עצמו נדמה חיוני מתמיד. אך הבה נתחיל מההתחלה. אני בטוח שהקוראים שלא שמעו מעודם על הטקס המכונה "עגלה ערופה" זעים עכשיו בחוסר נחת במקומם. השם של הטקס נשמע מוזר ובעיקר רחוק מאוד.

מהו טקס "עגלה ערופה"? הפרשה שלנו, שופטים, קובעת בסופה כי אם נמצאה גופת אדם הרוג בשדה, ולא ידוע מי רצח אותו. על כהני העיר (המנהיגות הדתית) וזקני העיר (המנהיגות המשפטית והפוליטית של העיר), הקרובה ביותר לגופת הנרצח, לרדת אל הנחל הקרוב, לערוף שם עגלה, לרוץ את ידיהם ולומר את המילים הבאות:

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה

וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:

כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה'

וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל

וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.

שימו לב למילים הנוראות: "וניכפר להם הדם". עד לטקס המיוחד רבצה האשמה על עם כולו ובעצם על מנהיגיו. אך במה אשמים אנשי העיר שלא ידעו, לא שמעו ולא ראו? כאן נמצאת קביעה מוסרית בלתי מתפשרת. קביעה מוסרית שאנחנו כולנו, דתיים, מסורתיים ויהודים חילוניים חייבים לאמץ: יש לנו אחריות על הדם השפוך.

יש לנו אחריות על הדם הנשפך בתאונות דרכים, יש לנו אחריות על דם הצעירים הנשפך בקטטות מטופשות, על הנשים הנרצחות על ידי בעליהן. יש לנו אחריות על הדם הנשפך במעשי רצח הממלאים את דפי העיתונים. כשמדובר בחיי אדם, אי אפשר להתנער מאחריות. מושג האחריות משתנה. גם אחריות עקיפה מהווה אחריות. אי הידיעה עצמה על הסיכון המרחף על חייו של פלוני אלמוני, מהווה סוג של אשמה.

ההתעלמות, גם הלא מכוונת, מהצומת המסוכן, מהבור שבכביש, מהנשירה מבתי הספר והשוטטות ברחובות, ממכת הסמים, מהמצב הכלכלי הירוד השובר את הסמכות ההורית כל אלה מרחפים מעל ראשי החברה ומנהיגיה. ההסכמה שבשתיקה להעדר חינוך ראוי לשמו לערכים, לפורנוגרפיה הקשה אליה נחשפים ילדים רכים באינטרנט ובאמצעי תקשורת אחרים, כל אלה לא נשארים ללא אחריות. זאת הקביעה של התורה. 'לדם הנקי' השפוך יש הורים, יש אחראים, זה לא בא מעצמו , זה תולדה של הזנחה.

את הדברים הללו מנסח בבהירות חדה, רבי יהושע בן לוי בתלמוד: השואל מדוע על המנהיגות של העיר הקרוב לגופת הנרצח להצהיר שידם לא שפכה את הדם של הנרצח? וכי עלתה על דעתנו המחשבה כי המנהיגות המשפטית והדתית הינה רוצחת? ובלשונו: "וכי עלתה על ליבנו שזקני בית הדין שופכי דמים הם? אלא, עליהם לכפר על ההזנחה שבשמירה על ביטחון האזרחים ושוב בלשונו של רבי יהושוע בן לוי:

"אלא, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות", דהיינו עלינו להצהיר קבל עם ועדה שלא ידענו כי הוא הולך לבדו לדרך מסוכנת ללא אמצעי מחיה מספיקים. "לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה" דהיינו: אם הינו ידועים שהוא יוצא בדרך המסוכנת היינו דואגים ללוות אותו, ולהציב שמירה במקומות המועדים.

במונחים של היום, היה עלינו לדאוג לתאורה מתאימה, לכבישים בטוחים, לאכיפה ראויה לשמה, לחינוך שיצמצם את האלימות בכבישים בבתי הספר במשפחה.

ועכשיו להצעה שלי. תארו לעצמכם, שעל כל תאונת דרכים חלילה יגיע ראש העיר, השופט המקומי לענייני תעבורה, רב העיר ומפקד המשטרה ויכריזו על כך שעשו הכל על מנת להבטיח את בטחון האזרחים. וכי הם לוקחים על עצמם אחריות לשפר את המצב. תארו לכם שעל כל אישה שנרצחה, מגיעים ראשי שרותי הרווחה, השופט המקומי לענייני משפחה, המחנכים, הרבנים וראשי הצבור, ומכריזים בקול גדול "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

הטקס לא נראה לכם? יש אלטרנטיבה, אולי כל הצוות הנכבד הזה יגיע ללוויה של הקרבן, וירחץ את ידיו ויכריז "ידינו לא שפכו את הדם הזה" . גם זה לא נראה לכם? המציאו מה שתרצו, אולי ועדת חקירה על כל מקרה של "דם נקי". מה שלא יהיה, אסור להתרגל לדם השפוך, אסור לעבור עליו לסדר היום. אין "דם נקי". הדם הנקי זועק לשמים. הדם זועק לכפרה, הדם השפוך זועק לתיקון.