היא אמרה שהוא טייס במילואים, אז שלא אדאג (יעלי - 1)

כשהייתי בבית ספר, כיתה ז' ליתר דיוק, ביום שישי, באחת ההפסקות (הנה אני כבר מפסיק עם הפסיקים), אני רואה קבוצת חבר'ה מסתודדים, קוראים באיזה שבועון לנוער ומגחכים. זה לא היה כל כך בולט אלמלא הבחנתי באותה הזדמנות שהם מסתכלים עלי מידי פעם, וכשהייתי מסתכל בחזרה הם מיד הורידו את העיניים. מובן שהייתי חייב לדעת מה קורה.

איזה אידיוט פרסם מודעה במדור "מעט לעט" בעיתון, עם השם שלי והכתובת שלי, וכתב שאני גיבור בקומנדו הימי שמחפש מישהי להתכתב איתה, או משהו דומה. לא זוכר את הפרטים המדויקים. הגיעו מלא מעטפות, חלקן דווקא היו מושקעות, עם טושים צבעוניים, עטים זורחים ותיאורים מילוליים של כמה בחורות שכתבו מה הן רצו לעשות איתי, איפה ומתי. יש עוד קטע מביש שהגיע הזמן שאספר - לא הבנתי חצי מהתיאורים שלהן. אבל אני סוטה מהנושא.

הסתבר ששלח את זה אחד מהכיתה שלי, מהיחידים שהיתה לו דעה מופרכת עלי שאני כנראה מאוד מצליח והוא לא. והקנאה העבירה אותו על דעתו. וככל שהוא היה רחוק מהאמת, הוא די עשה אותי סלבריטי. רק ששוב, אז עוד לא ידעתי לנצל את זה.

בכל מקרה, לא מזמן הזדמן לי לפגוש את התאום שלו.

יעלי ואני הכרנו בעבודה. יום אחד שיפצו לנו את הקומה והעבירו אותי באופן זמני לחדר שלה בקומה אחרת. לא דיברנו הרבה ביום הראשון, אבל היו כמה צחוקים פה ושם. אחר הצהריים היא כבר שאלה אם אני רוצה קפה כשהלכה להכין את שלה. ביום השני יצא לנו לעבוד עד מאוחר, כל אחד על הפרויקט שלו. פתאום שמנו לב שהשעה מאוחרת. אפילו מאוד. כיוון שהיה לי רכב מהחברה וידעתי שלה עוד לא, שאלתי אם היא רוצה טרמפ. היא אמרה שתשמח, וגם העובדה שהיה סתווי בחוץ עזרה. רק בחניון נזכרתי לשאול אותה איפה היא גרה. היא ענתה שבירושלים. המשרד בתל-אביב.

היא סתם צחקה. אמרתי שלא נבהלתי, אבל היא התעקשה שהחוורתי.

"לא החוורתי. זה הפלורוסנטים של החניון".

"נבהלת וזהו".

"שאני אראה לך שלא? את רוצה שנסע לירושלים?"

"מתי?" היא שאלה. "עכשיו" עניתי. "כן" היא אמרה. "טוב" עניתי.

נסענו לירושלים. בדרך נתקענו בלי דלק. זה היה ליד אבו-גוש, ועד שנחלצנו כבר היה אחת בלילה. הגענו לעיר העתיקה וטיילנו עד שלוש. בארבע היינו אצלה בדירה, ושם לא ישנתי בזמן שנשאר עד הבוקר.

ככה יעלי: קודם כל, היא כל הזמן צוחקת. או מחייכת. כאילו כל דבר ממש חמוד לה. לא צחוק של טיפשה ולא צחוק של זלזול. צחוק של אחת שכל הזמן שמחה. חוץ מזה היא חכמה ויפה ורגישה וכל מה שלא שמתי לב אליו שיזהיר אותי שאני הולך להתאהב. והבנתי את זה הרבה יותר מהר ממה שצפוי.

בעצם כבר למחרת, כששנינו במשרד עם עיניים נפוחות מחוסר שינה, שמתי לב שאני בתזזית של עודף אדרנלין. הייתי לחוץ מה יהיה בסוף היום. אם היא חושבת על זה כסטוץ, כטעות, ככלום, כ.... והייתי חייב להפסיק לחשוב. היא ישבה קרוב לדלת. אני קרוב לחלון. קמתי לעשות קפה, וכשהייתי קרוב לדלת היא שאלה אם היא יכולה לשאול אותי משהו. אמרתי בטח. היא הצביעה על המחשב, אז התכופפתי לראות, אבל היא סובבה את הפנים שלי אליה ואמרה "תביא נשיקה". חשבתי שאני מת. מאושר.

עשיתי לשנינו קפה והגשתי לה אותו עם הוורד

ירדתי למטה, הלכתי די הרבה כדי למצוא חנות פרחים, קניתי ורד אדום, עליתי בחזרה, עשיתי לשנינו קפה והגשתי לה אותו עם הוורד. נהיינו זוג. חבר טוב שלי אמר לי שאנחנו ממש מתאימים. היא אמרה לי שאנחנו ממש מתאימים. כולם ראו שאנחנו ממש מתאימים. רק אני פחדתי כל הזמן שהיא תתעורר. ואת התאום של ההוא מכיתה ז' לא צפיתי. בכלל לא.

אחרי שנה ומשהו, יעלי עברה לעבוד אצל לקוח של החברה, וכבר לא עבדנו באותו בניין. דיברנו בטלפון כל חצי שעה, ובין לבין גם במסנג'ר, SMS ואימיילים. בערב לא הייתי צריך לשאול אותה איך היה היום שלה. ידעתי. והפוך. גם הכרתי את כל מי שעבד שם, איך הוא נראה, גיל, מצב משפחתי ומספר נעליים. היה אחד שהיה חנון ישר מהאוניברסיטה, נשמה טובה, שנהייה החבר הכי טוב של יעלי. והיתה תמי, הפרחחית של המשרד, שהיתה מדברת בטלפון עם שני גברים במקביל ולפי ההצעות מחליטה עם מי תצא באותו ערב. והיה פזי, שהיה טייס במילואים וסגנו של אלוהים עלי אדמות.

לאט לאט השמות של החברים וחברות שלה הפכו להיות בני בית אצלנו. החבר'ה האלו עבדו יחד, אכלו יחד, ולפעמים בילו יחד. ערב אחד, כשאנחנו מכורבלים מול הטלוויזיה עם קערת גלידה ענקית, יעלי אומרת לי שהיא חושבת שפזי מנסה להתחיל איתה.

"אני צריך לדאוג?" שאלתי.

"בטח! תמיד אתה צריך לדאוג", ענתה והאכילה אותי כף עמוסה גלידה.

"למה את חושבת שהוא מתחיל איתך?"

היא סיפרה שכשכולם היו בצהריים הוא זרק כמה הערות שהתייחסו אלי, ונראה לה שנאמרו בקינאה. שאלתי מה אבל היא לא זכרה משהו מדוייק.

כמה ימים מאוחר יותר יעלי תיקנה את עצמה ואמרה שהיא כנראה טעתה לחלוטין: הבן אדם יוצא עם בחורות פיצוציות, והיא בכלל לא בליגה שלהן. הוא הראה להם תמונות.

עם הזמן שמעתי את השם פזי יותר ויותר. עד שפעם אחת יעלי אמרה לי שהוא הזמין אותה לטיסה במטוס פרטי שהוא שוכר מידי פעם. היא שאלה אם אכפת לי. היה לי אכפת, אבל לא אמרתי מפורשות לא. שאלתי אותה אם זה נראה לה בסדר, והיא ענתה שהוא טייס קרב במילואים אז אני לא צריך לדאוג.

"זה לא מה שהתכוונתי", אמרתי.