אחרי שעבר שבץ, כתב ספר על החיים שאחרי

כך מתאר גרשון אקשטיין את הרגעים הראשונים באירוע המוחי שתקף אותו. בימים אלה יצא לאור ספרו, "קמתי ונפלתי וקמתי שוב", המתאר את התמודדותו עם האירוע המוחי, תהליך השיקום ועוד. עוד הרבה. כי הסיפור האישי הוא רק חלק קטן מהספר, שהוא בעצם מדריך לנפגעי אירוע מוחי. הספר מיועד לנפגעי אירוע מוחי, לבני משפחותיהם ולחברים קרובים המלווים את תהליך השיקום.

"הסתכלתי במראה וראיתי פרצוף זקן"

"קיבלתי שורה של החלטות אישיות שעזרו לי להשתקם", מספר גרשון על אירועי אותו יום, שהוביל, בין היתר, לכתיבת הספר. "איך שהגעתי לבית חולים השרון הסתכלתי במראה וראיתי פרצוף זקן. באירוע מוחי קורים כמה תהליכים ולא נראים מי יודע מה: העיניים אדומות, זיפי זקן גדלים, ובאותו הרגע מול המראה החלטתי שאני לא אראה מסכנות. ביקשתי שילבישו אותי ושמרתי על עירנות. מסביבי שכבו אנשים כבויים בכסאות גלגלים ואני חייב להודות שהייתי קצת יוצא דופן, אם כי כמובן שגם חומרת האירוע משפיעה. אחרי שבועיים הגעתי לבית לוינשטיין ושם התחיל השיקום. בשש בערב הייתי יורד בלי רשות לחדר הכושר ועושה שעתיים אימון. מנהל בית החולים, שקרא את הטיוטה לספר, סגר את חדר הכושר אחרי שהגיע לפרק הזה. כל דבר עשיתי כפול".

גרשון אקשטיין בביתו ברעננה. השיקום האמיתי הוא בבית

הספר ראה אור בהוצאה עצמית (הכוון - שירותים כלכליים, שם החברה שהקים אקשטיין לפעילות עסקית). אך גם אם חסרונה של יד עורך מכוונת ניכרת פה ושם (ישנם קטעים מייגעים משהו, כמו תהליכי קליטה במוסדות רפואה שונים), הרי באופן כללי הספר יעיל, ברור וקולע למטרה.

המדריך מלא בפרטים שימושיים לאנשים שחוו שבץ מוחי, כמו למשל כיצד נרתמת הרפואה המשלימה לעזרת נפגעי אירוע מוחי, השיקום בבית, השיקום המיני, רשימת זכויות וגופים מסייעים, ועוד ועוד. העבודה מקיפה, אנשי מקצוע נרתמו וסייעו, והסיפורים האישיים המשולבים בספר הופכים את הקריאה למעניינת. למשל, סיפורו של איציק ניסני המסביר איך חזר לנהוג אחרי אירוע שהותיר אותו משותק בצד שמאל (משרד הרישוי דרש להעביר את ידית האיתות לצד ימין); או מיקי,

 שדיקור סיני החזיר לו את היכולת לאכול כרגיל; וסיפורה של עדי קמחי, שבגיל 22 (!), בעת טיול בבוליביה, לקתה בשבץ מוחי. 

בלי להוריד כהוא זה מערכם של המטפלים והמטפלות, הרופאים והאחיות, השיקום האמיתי הוא בבית, בו עוסק גם הפרק האחרון. אקשטיין מפרסם בספר מכתב שכתב לאשתו לאחר שחזר מהשיקום הביתה ובו מפרט את ההתחייבויות אותן הוא לוקח על עצמו. על הדרך, כמה חביב, נחשף פלח מהדינמיקה המשפחתית של האקשטיינים (היי, מתי בפעם האחרונה כתבתם מכתב לבן/בת הזוג שלכם?). ככה זה נראה:

"תאריך: 10.6.05. לחיה'לה בוקר טוב. אמנם דיברנו במקצת מדי פעם על הנושא, אך אני כותב לך משום שאני מתלבט רבות, ורוצה שנחליט במשותף כיצד אני ממלא את הזמן שנוצר לי כאשר אני שב הביתה מהשיקום, וזאת לאחר ההחלטה המשמעותית, שהיתה גם על דעתך, שאני מפסיק לעבוד בעסקים.

אי לכך, ומאחר והשתנה דבר מרכזי בחיי, כדי למלא את חלל הזמן הפנוי שנוצר לי, ולא להפוך לנטל עלייך ועל הבית, אני מציע שאעסוק בבית בדברים הבאים:

א. טיפול ושמירה על בריאותי - אעשה מנוי שנתי בקאנטרי-קלאב..

ב. טיפול רפואי - אשקיע יותר בבקרה ובמעקב.

ג. בבית - אשמש כ"שר החוץ" עם הרשויות.

ד. בנקים - אהיה "שר האוצר".

ה. כתיבת הספר - אני מעריך כי כתיבתו תעסיק אותי רבות, לפחות בשנה הקרובה.

ו. הכי חשוב - תפקיד הנהג הביתי. לאחר שאעבור את מבחני הנהיגה אהיה נהג הבית.

ז. ביתרת הזמן אשתדל לנוח. וחוץ מזה, סוף סוף, אעשה מה שאני רוצה. מה? לא מגיע לי?"

מאיפה הגיעה המוטיבציה לכתוב ולהוציא לאור את הספר?

"מהחיים שלאחר האירוע. למשל, היתה לי בעיה בנהיגה. אף אחד לא אמר אם מותר לי לנהוג או אסור. בית החולים אומר שהוא לא קובע, משרד הרישוי גם, וכך גם חברות הביטוח. עשיתי מחקר של שנה וחצי בעניין. בסוף הגעתי ליועץ המשפטי של משרד הבריאות, ושם הדריכו אותי למי לפנות (למשרד הרישוי ולחברת הביטוח, למי שמתעניין).

"חשבתי שמה שעברתי יעניין אחרים. כל המומחים של בית לוינשטיין עמדו לצדי ועזרו בצד המקצועי. חשוב לדעת כיצד ניתן למנוע אירוע, לימוד מה לעשות כשאירוע מוחי קורה, ולימוד השיקום. הוא מדריך את הנפגעים ואת בני משפחותיהם, שהם מרכיבים חשובים בסיפור. בדקתי ולא מצאתי ספר כזה, אז כתבתי. אומרים שהוא מעניין".