האם הסכם ממון באמת מוסיף המון?
החוזה שניסח בעלה-לעתיד של ג'ודי קבע שהיא מתחייבת לנהל את הבית "ברמה גבוהה ולפחות סבירה", לחפש עבודה כדי "לתרום לתקציב המשפחתי", להסכים להביא לעולם בין שלושה לארבעה ילדים. רשימה חלקית. האם כדאי לחתום על הסכם שכזה, או שעדיף לנסח מיד גם הסכם גירושים?
החוזה פירט את התחייבויותיו של כל צד: ג'ודי מתחייבת לנהל את הבית "ברמה גבוהה ולפחות סבירה", לעשות מאמצים אמיתיים לחפש עבודה כדי "לתרום לתקציב המשפחתי", להסכים להביא לעולם בין שלושה לארבעה ילדים. רשימה חלקית.
החבר שלה התחייב לעשות כל מאמץ להשתכר מספיק "כדי לקיים את המשפחה ברמה סבירה", לעזור בהחזקת הבית ובטיפול בילדים רק אם יהיו לו פנאי אחרי עבודתו ובהתחשב בכך ש"כאשר יחזור הביתה הוא זקוק לזמן איכות לעצמו בלבד". רשימה חלקית.
ג'ודי שאלה מה אני אומר. הירהרתי והירהרתי, ולפני שאמרתי מילה היא אמרה: "בעצם אני רואה מהבעת פניך מה דעתך. כן", הוסיפה בטון של מי שמנסה לנחם את עצמו אבל יודע שאין לו סיכוי ממשי להצליח, "הוא קצת לא שגרתי, אפילו חריג. אבל אני איתו כבר שלוש שנים... אז מה אתה מציע לי לעשות?"
שאלתי מה הוריה אומרים על החתן המיועד שלהם.
"הם לוחצים עלי לא להתחתן איתו", השיבה והוסיפה, "ועכשיו אני שוב רואה עליך בלי שתאמר לי שאתה מסכים איתם".
אחר כך אמרה שהיא מבולבלת, ובעצם אין מה לבדוק את ההסכם. היא תגיד לבן זוגה שהיא זקוקה לפסק זמן כדי לחשוב על העתיד שלהם. אמרה "שלום" עגום והלכה.
לי היה ברור אחרי שקראתי את ההסכם, שאם ג'ודי היתה מוכנה לחתום עליו, הייתי צריך להמליץ לה להכין מיד גם הסכם גירושים, שכן תוחלת הנישואים לאדם כזה לא צפויה להיות ארוכה.
האם זוג צעיר צריך הסכם ממון לפני הנישואים?
המקרה של ג'ודי מעלה את השאלה אם זוגות צעירים צריכים בכלל הסכם ממון. שואלים אותי שוב ושוב שאלה זו – גם בני זוג מודאגים וגם הורים שלא ממש משתגעים על החתן או על הכלה הצפויים.
תשובתי היא שבנישואים ראשונים של בני-זוג צעירים, הסכם ממון בדרך כלל לא נחוץ ולא רצוי. מה שכן רצוי הוא שהחתן ירכון אל אוזנה של הכלה וילחש לה דברי אהבה, במקום לפזם תנאים והתחייבויות.
לא פעם משבשים הדיבורים על הסכם ממון את היחסים בין הצדדים. כל אחד שומע עצות מבני המשפחה ומחברים. גם עורכי הדין תורמים לעתים את שלהם בהעלאת תסריטי אימים על קריסת הנישואים והשלכותיה הכלכליות. כך נעכרת הזוגיות היפה של בחורה ובחור צעירים בבליל של מרשי-מרשתי-חברי-המלומד וכל הג'יבריש הזה - בהחלט לא סגולה מומלצת לרפד בה את תחילת דרכם של החתן-כלה.
דרישה לחתום על הסכם כתנאי לנישואים עלולה לגרום נזק
באחד מסרטיו מגיע וודי אלן לביתו. מולו יוצאת אשתו במכונית עמוסת מזוודות וזורקת לעברו: "אני עוזבת אותך, עורך-הדין שלי יתקשר לעורך-הדין שלך!"
אלן ההמום קורא אחרי המכונית המתרחקת: "אין לי עורך-דין, שיתקשר לרופא השיניים שלי!"
בניגוד לוודי אלן, יותר ויותר צעירים חושבים שהם זקוקים לעורך דין עוד לפני ענידת הטבעת. הם אינם מוכנים להינשא בטרם יחתמו על הסכם ממון. חוששים לעמוד מתחת לחופה בלי שהסכם מפורט המבטיח את רכושם מחמם להם את הכיס (וסוגר אותו).
טיפים לזוגיות טובה יותר - עו"ד בני דון-יחייא
אז יש לי חדשות: הסכם ממון הוא לא קלף המזל לנישואים מוצלחים. נכון, הוא עשוי לעזור במקרה של סכסוך, אבל לא פעם הצד שלא היה מעוניין בו נפגע עד עומק לבו (וארנקו), והזוגיות נפתחת, כאמור, ברגל שמאל. אם כן עורכים הסכם, המלצתי היא לא לראות בו את יצירת החיים ולא להתקטנן בפרטים על גבי פרטים, כמו בסיפור של ג'ודי.
עיקרו של חוק יחסי ממון: כל הרכוש שיצטבר יהיה משותף
באין הסכם ממון, על כל זוג שנישא חל חוק יחסי ממון בין בני זוג. זהו חוק נכון ומאוזן. הוא ברירת המחדל של מי שאינו חותם על הסכם. למעשה, הוא הסכם שהצדדים מקבלים על עצמם, ובמיוחד את הסעיף העיקרי בו, הקובע כי "באין הסכם רואים את הצדדים כמסכימים להסדר איזון המשאבים".
איזון המשאבים הוא ליבת החוק. האיזון קובע כי כל הרכוש שנצבר בנישואים ייחשב כמשותף לשני בני הזוג, גם כאשר הוא רשום רק על שם אחד מהם. במילות החוק: "עם פקיעת הנישואים עקב גירושים או עקב מותו של בן זוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני-הזוג".
מה זה אומר למעשה? פשוט מאוד: כשבאים הצדדים לחלק את רכושם – וזה קורה לעת גירושים – הם מניחים בסל אחד את כל הצבירות של שניהם מאז התחתנו ומחלקים את שווי כל המסה הזאת לשניים.
דוגמה להמחשה: אם הבעל צבר במקום עבודתו זכויות כספיות עתידיות – קופת פיצויים, קרן השתלמות, ביטוח מנהלים וכדומה – מחציתן שייכת לאשה. אם מי מהצדדים רכש רכב ורשם אותו על שמו, מחצית שווי הרכב שייכת לצד השני.
הרעיון: האשה מאפשרת לבעל להתפתח ולהרוויח
הרעיון הטמון בחוק יחסי ממון בין בני זוג הוא, שכל צד תורם את חלקו לנישואים. האשה שלא עובדת מחוץ לבית, או שעבודתה מפיקה הכנסה נמוכה מזו של בעלה, תורמת למשפחה בלידת הילדים ובטיפול בהם. היא עוסקת יותר מהבעל בניהול הבית ובאחזקתו, והשקעותיה אלה שקולות כנגד עבודתו של בן זוגה.
התפישה המודרנית רואה באשה מקור כוח לבעל, המאפשר לו להתפנות כדי להתקדם בעבודתו, להתפתח ולצבור עוד רכוש. לפיכך אין הצדקה לא לראות בה שותפה מלאה לרכוש זה.
נכון, גם גברים נוטלים היום חלק ממטלות המשפחה. יש גבר חדש, זה שגם בוכה לפעמים, ולא רק בלילות אלא גם בימים. אבל עדיין עיקר נטל ניהול הבית מוטל על האשה.
רכוש מלפני הנישואים אינו רכוש משותף
החוק קובע כי נכסים מלפני הנישואים לא ייחשבו לרכוש משותף. כך גם רכוש מסוים שהתקבל מאז החתונה: מתנות וירושות שמי מהצדדים קיבל בעת הנישואים. גם גימלה מהמוסד לביטוח לאומי ופיצויים בשל נזקי גוף – כספים שיקבל אחד הצדדים בשל תאונת דרכים, למשל - יהיו של הנפגע בלבד.
וליוצאים מהכלל: ירושה שתתקבל ותתמזג בחשבון בנק משותף תהיה שייכת גם לצד השני. כך גם אפשר שאחרי שיחלפו שנות נישואים רבות מאז התקבלה הירושה עשוי בית המשפט לקבוע שירושה זו תיחשב למשותפת.
מתנות שאחד הצדדים מקבל גורמות כאבי ראש לא קטנים לעורכי דין ולשופטים, שצריכים לחשוב איך להתייחס, למשל, למתנות שקיבל אחד מבני הזוג מהוריו. משפורץ סכסוך הגירושים, זה טוען כמובן שהמתנה שייכת לו בלבד. הצד השני משיב שההורים התכוונו שהמתנה תהיה לשני בני הזוג. מה עושים? רבים ומתווכחים, עד שמישהו יוותר או עד שהשופט יחליט.
מתי כדי להגיע להסכם ממון בנישואים ראשונים?
כדאי לשקול אם לערוך הסכם ממון בנישואים ראשונים במקרה שצד אחד הגיע כבר לביסוס כלכלי, או כשהצדדים יגורו בדירה של אחד מהם. כשהבעל המיועד הוא איש עסקים, רצוי שיביא בחשבון כי עם הזמן עסקיו יתפתחו, ואם יום אחד הנישואים יעלו על שרטון – עלולה אשתו לתבוע מחצית שווי העסקים האלה.
תביעות מעין אלה שגרתיות בבתי המשפט: הבעל טוען שהעסק שלו נוצר לפני הנישואים, ולכן אין לאשתו חלק בו. האשה משיבה: "לפני שהכרת אותי היה העסק שלך בינוני עד קטן, ועם השנים הוא שיגשג ללא היכר. הכנסותיך גדלו מאוד, שווי המניות של החברה שלך המריא. לי יש חלק בכך כי תמכתי בך נפשית, טיפלתי בילדים שלך, החזקתי לך את הבית – היה לך שפע של זמן והרבה שקט נפשי לשעוט קדימה. לכן אני רוצה חצי". ייתכן שעמדתה תתקבל בבית המשפט.
הוא הדין בצד שמרוויח הרבה כבר לפני נישואיו: כל הצבירות לאחר הנישואים יהיו משותפות, למרות שהן נובעות בעיקרן כתוצאה מזיעה רבה שהגיר אותו צד לפני הנישואים, ועכשיו הוא קוטף את פרי עמלו.
במקרים כאלה יש מקום לשקול עריכת הסכם בו ייקבע כי אם הצדדים יתגרשו, הצד השני לא יהיה זכאי למחצית מכל מה שיצטבר בבנקים, אלא לחלק קטן יותר – נניח שליש או רבע מהכספים בלבד. ההיגיון מאחורי דרישה כזו הוא, כאמור, שהרווחים נובעים מעמלו של אותו צד לפני שהכיר את בן הזוג.
האם כדאי להתייחס בהסכם הממון לאפשרות שאחד הצדדים יסרב להתגרש ולכלול הסדר שמטרתו לאלץ את הצד הסרבן לשחרר את בן/בת הזוג? כדאי. איך מאשרים את ההסכם? על כך ועל היבטים נוספים הקשורים להסכם טרום נישואים – ברשימה הבאה.
- ניתן לשלוח באימייל
שאלות כלליות לעו"ד דון-יחייא. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.
