מחלת הכתיבה

המחלה השתלטה עליו במהירות עכשיו, כשהיה לבדו. לא פעם קרא שש שעות במשך הלילה; וכשניגשו אליו כדי לקבל הוראות בקשר לשחיטת בקר או קציר חיטה, היה מסיט מעליו את הספר ומסתכל בדוברים כאילו אינו מבין אומרים לו.

המצב היה גרוע למדי והעיק על לבם של הול הבַּזְיָיר, גיילס הסייס, גברת גרימסדיץ' סוכנת הבית ומר דאפר הכומר. אדון מכובד כזה, כך אמרו, אינו זקוק לספרים. שישאיר את הספרים למשותקים או לגוססים, אמרו. אך המצב רק הלך והידרדר. כי ברגע שמחלת הקריאה משתלטת על הגוף, היא מחלישה אותו עד כדי כך שהוא נהפך לטרף קל לפורענות השנייה - זו השוכנת בקסתות של דיו ומעלה מוגלה בקולמוסים: החולה המסכן מתחיל לכתוב. אמנם פורענות זו קשה למדי גם כשהיא פוקדת אדם עני, שרכושו היחיד הוא כיסא ושולחן מתחת לגג דולף ואין לו הרבה מה להפסיד, אך כשמדובר באדם עשיר, שיש לו בתים ובקר, משרתות, חמורים ומצעי פשתן והוא בכל זאת כותב ספרים, מצוקתו מעוררת חמלה עזה.

שוב אינו מוצא טעם בשום דבר; ברזל מלובן מחורר את בשרו; מזיקים מכרסמים אותו. הוא ייתן כל פֶּני שיש לו (עד כדי כך ממאיר הוא החיידק הזה) כדי לכתוב ולו ספר אחד קטן ולהיות מפורסם; אך כל הזהב של פרו לא יוכל לקנות לו את האוצר הגלום בשוּרה אחת מוצלחת. לכן הוא נתקף תשישות וחולי, מפצפץ את מוחו, מפנה את פניו אל הקיר. אין זה משנה באיזו תנוחה מוצאים אותו. הוא עבר בשערי המוות והתוודע אל שלהבות הגיהינום.

למרבה המזל, אורלנדו ניחן בגוף חסון, והמחלה (בשל סיבות שיפורטו בהמשך) מעולם לא שברה אותו כפי ששברה רבים מעמיתיו. אך היא ייסרה אותו קשות, כפי שנראה להלן. כי אחרי שקרא במשך כשעה בכתביו של סר תומס בראון, ונביחת הצבאים וקריאתו של שומר הלילה העידו שכבר אמצע הלילה וכולם ישנים, חצה אורלנדו את החדר, הוציא מכיסו מפתח כסף ופתח את דלתות השידה הגדולה והמעוטרת שניצבה בפינה. בתוכה היו כחמישים מגירות מעץ ארז, ועל כך אחת מהן היתה תווית בכתב ידו המסודר. הוא השתהה, כמהסס איזו מהן לפתוח. על אחת מהן היה כתוב "מותו של איאס", על אחרת "לידתו של פיראמוס", על זאת "איפיגניה באאוליס", על ההיא "מותו של היפוליטוס", על זאת "מליגר" ועל ההיא "שובו של אודיסאוס" - למעשה, כמעט לא היתה מגירה שלא היה עליה שם של דמות מיתולוגית כלשהי בשעת משבר בחייה. בכל מגירה היה מונח מסמך גדול למדי, כולו בכתב ידו של אורלנדו.

למעשה, אורלנדו היה נגוע במחלה במשך שנים רבות. שום ילד לא התחנן מעולם לתפוח כפי שאורלנדו התחנן לדף נייר; לא התחנן לממתקים כפי שאורלנדו התחנן לדיו. הוא חמק משיחות וממשחקים, נחבא מאחורי וילונות, במסתור הכומר או בארון מאחורי חדר השינה של אמו - שחור גדול היה בקרקעיתו ועמד בו ריח נורא של לשלשת זרזירים - כשקסת הדיו בידו האחת, הקולמוס בידו האחרת וגליל נייר על ברכיו. כך, עוד בטרם מלאו לו עשרים וחמש שנה, כבר כתב כארבעים ושבעה מחזות, סיפורים, רומנים ושירים; חלקם בפרוזה וחלקם מחורזים; חלקם בצרפתית וחלקם באיטלקית; כולם רומנטיים מתחילתם ועד סופם. אחד מהם הודפס על ידי ג'ון בּוֹל מ"נוצות וכתר", מול הצלב של סיינט פול שבצ'יפסייד; אך למרות העונג העצום ששאב מן הספר, מעולם לא העז להראות אותו אפילו לאמו, כי ידע שכתיבה, שלא לדבר על הוצאה לאור, היא חרפה שאין לה כפרה בקרב בני האצולה.

אבל עכשיו, כשהיה לבדו באישון לילה, בחר מהגנזך הזה מסמך עבה אחד, שנקרא "אהבת זרים, טרגדיה" או משהו כזה, ומסמך דק אחד, שנקרא בפשטות "עץ האלון", ואז התקרב אל קסת הדיו, אחז באצבעותיו את הקולמוס, וביצע עוד כמה תנועות שבהן המכורים לָרעה הזאת מתחילים את הטקסים שלהם. אבל אז השתהה לרגע.

מכיוון שההשתהות הזאת היתה הרת חשיבות בסיפור חייו, אף יותר מפעולות רבות אחרות שמפילות אנשים על ברכיהם וממלאות נהרות בדם, עלינו לשאול את עצמנו למה השתהה; ולאחר הרהור מתאים עלינו להשיב שהסיבה היתה כזאת בערך: הטבע, שמעולל לנו תעלולים שונים ומשונים, שיצר אותנו מכמויות בלתי אחידות בעליל של חרס ויהלומים, שחם וקשת בענן, ודחס את כל אלה לתוך מארז הלוקה לא פעם באי התאמה חמורה, כי למשורר יש פני קַצב ולקצב פני משורר; הטבע, שמתענג על בלבול ומסתורין, כך שאפילו עכשיו (באחד בנובמבר 1927) אין לנו מושג למה אנחנו עולים במדרגות או למה אנחנו יורדים בהן, ותנועותינו היומיומיות ביותר הן כמו אונייה הצולחת ים עלום, והמלחים בראש התורן מַפנים את משקפותיהם אל האופק ושואלים, יש שם יבשה או אין? ועל כך, אם אנחנו נביאים, אנחנו עונים "כן"; ואם אנחנו דוברי אמת, אנחנו עונים "לא"; הטבע, שאשם בדברים רבים כל כך, חוץ מאשר באורכו המוגזם אולי של המשפט הזה, סיבך עוד יותר את משימתו והוסיף לבלבול שלנו לא רק בכך שמילא אותנו בערבוביה מוחלטת של כל מיני שאריות - חתיכת בד ממכנסיים של שוטר לצד צעיף הכלולות של המלכה אלכסנדרה - אלא בכך שהחליט שכל השיירים האלה יאוחו זה לזה ברפיון בחוט אחד ויחיד.

הזיכרון הוא התופרת, והוא תופרת גחמנית, שמעבירה את המחט שלה פנימה והחוצה, מעלה ומטה, לכאן ולשם. איננו יודעים מה יבוא עכשיו או מה יבוא אחר כך. לכן, אפילו תנועה שגורה ביותר, כמו להתיישב ליד שולחן ולקרב את קסת הדיו, עלולה להסעיר אלפי קרעים חסרי כל קשר, מבריקים לרגע, עמומים לרגע, תלויים, מתנדנדים, מתנופפים ומתבדרים, כמו תחתונים של משפחה בת ארבע-עשרה נפשות על חבל כביסה בפרץ רוח. במקום שיהיו מקשה אחת, מובהקת ומוצקה, שאיש אינו צריך להתבייש בה, מעשינו השגורים ביותר נעשים אגב רפרוף ונפנוף של כנפיים וזריחה ודעיכה של אורות.

כך קרה שאורלנדו טבל את עטו בדיו ומיד ראה לנגד עיניו את פניה הלעגניים של הנסיכה האבודה ושאל את עצמו מיליון שאלות שהיו כמו חצים משוחים ברעל. איפה היא; ולמה עזבה אותו? האם השגריר היה הדוד או המאהב שלה? האם זממו את זה יחד? האם מישהו אילץ אותה לעשות זאת? האם היתה נשואה? האם היא מתה? - כל אלה החדירו בו את ארסם, וכמבקש לתת פורקן כלשהו לייסוריו תחב את הקולמוס אל הקסת וטבל אותו עמוק עד כדי כך שהדיו ניתזה על פני השולחן, והפעולה הזאת, ואין זה חשוב כיצד נסביר את הדבר (וייתכן שאין לו הסבר, כי הרי אי אפשר להסביר את הזיכרון), החליפה מיד את פניה של הנסיכה בפנים מסוג שונה לגמרי.

אבל של מי הפנים האלה? שאל את עצמו. והיה עליו לחכות, במשך חצי דקה אולי, ולהביט בתמונה החדשה שהיתה מונחת על גבי הישנה, כמו ששקופית אחת נראית למחצה מבעד לאחרת, לפני שידע לומר לעצמו, "אלה הפנים של האיש השמן והמרושל למדי שישב בחדר של טוויצ'ט לפני שנים רבות כל כך, כשהמלכה בֶּס הזקנה באה לכאן לארוחת ערב; ואני ראיתי אותו," המשיך אורלנדו ונאחז בקרע צבעוני אחר, "יושב ליד השולחן, כשהצצתי פנימה בדרך למטה, והיו לו עיניים מדהימות מאין כמוהן," אמר אורלנדו, "אבל מי הוא היה, לכל הרוחות?" שאל אורלנדו, כי בשלב זה הוסיף הזיכרון למצח ולעיניים גם צווארון מסולסל גס ומוכתם בשמן, ואחר כך מקטורן חום, ולבסוף זוג מגפיים עבים, כאלה שנועלים אזרחים מן השורה בצ'יפסייד. "לא בן אצולה; לא אחד משלנו," אמר אורלנדו (דבר שלא היה אומר בקול רם, מפני שהיה אדון מנומס ואדיב ביותר; אבל הדבר רק מוכיח עד כמה משפיע מוצא אצילי על הנפש ולפיכך כמה קשה לבן אצולה להיות סופר), "משורר, אני משער."

על פי כל הכללים, ולאחר שהטריד אותו במידה מספקת, היה הזיכרון אמור עכשיו למחות לגמרי את העניין כולו או לזַמן משהו טיפשי וחסר כל קשר - כמו כלב שרודף אחרי חתול או זקנה שמקנחת את האף במטפחת כותנה אדומה - עד שאורלנדו היה מתייאש מן ההתרוצצות אחר הגחמות שלו ונועץ את העט שלו בנייר במלוא כובד הראש. (כי אפשר בהחלט, אם יש בנו נחישות, לגרש אל מחוץ לבית את הזיכרון ההולל הזה ואת כל האספסוף והערב רב שלו.) אבל אורלנדו השתהה. הזיכרון עדיין הציג לנגד עיניו את תמונתו של איש מרושל בעל עיניים גדולות ובורקות. הוא המשיך להביט, המשיך להשתהות. ההשתהויות האלה הן מקור חורבננו. בדיוק ברגעים האלה רוח המרי נכנסת למבצר והחיילים שלנו מתקוממים.

פעם אחת כבר השתהה, והאהבה פרצה פנימה עם הפמליה הנוראה שלה, עם החלילים והמצלתיים וראשיה הערופים שתלתליהם מגואלים בדם. בגלל האהבה התענה כאחד המקוללים. עכשיו השתהה שוב, ולתוך הפרצה שנוצרה זינקו השאפתנות המרושעת, השירה המכשפה הזדונית, ותשוקת התהילה הפרוצה; הן אחזו זו בידה של זו והפכו את לבו לרחבת ריקודים.

כשניצב זקוף בבדידות חדרו, נשבע להיות המשורר הראשון מבני שושלתו ולהעניק זוהר אלמוות לשמה של משפחתו. הוא אמר (כשהוא מונה את שמותיהם ומעלליהם של אבותיו) שסר בוריס נלחם והרג את הפגאנים; סר גוויין את הטורקים; סר מיילס את הפולנים; סר אנדרו את הפרנקים; סר ריצ'רד את האוסטרים; סר ג'ורדן את הצרפתים; וסר הרברט את הספרדים. אך מה נשאר מכל ההרג והמלחמות, השתייה והעילוסים, הבזבוז, הציד, הרכיבה והאכילה? גולגולת; אצבע. ולעומת זאת, כך אמר ופנה אל הדף של סר תומס בראון שהיה פתוח על השולחן - ושוב השתהה. כמו לחש קסמים העולה מכל חלקי החדר, מרוח הלילה ומאור הירח, התגלגלה נעימתן השמימית של המילים האלה, שאנחנו, כדי שלא ילבינו את פניו של הדף הזה, נותיר אותן במקום שבו הן קבורות, אף שאינן מתות אלא חנוטות ליתר דיוק, כה רענן הוא צבען וכה איתנה נשימתן - ואורלנדו, כשהשווה את ההישג הזה להישגיהם של אבותיו, קרא בקול ואמר שהם ומעשיהם היו עפר ואפר, אבל האיש הזה ומילותיו הם בני אלמוות.

עם זאת הבין עד מהרה שהקרבות שניהלו סר מיילס וכל השאר נגד אבירים חמושים כדי לזכות בממלכה כלשהי לא היו מפַרכים כלל וכלל כמו הקרב שנטל על עצמו לנהל נגד השפה האנגלית כדי לזכות באלמוות. כל מי שמכיר ולו במעט את הקשיים הכרוכים ביצירה אינו צריך שיספרו לו את הסיפור בפרוטרוט: כיצד כתב אורלנדו, והכתוב נראה לו מוצלח; קרא אותו, והכתוב נראה לו נורא; תיקן, וקרע את מה שתיקן; השמיט; הוסיף; נמלא שלהוב; נמלא ייאוש; ידע לילות מוצלחים ובקרים גרועים; ניסה להיאחז ברעיונות ואיבד אותם; ראה את ספרו לנגד עיניו ולפתע נגוז; גילם את תפקידן של דמויותיו תוך כדי אכילה; מלמל את דבריהן תוך כדי הליכה; בכה פתאום; צחק פתאום; התלבט בין סגנון זה לאחר; לרגע העדיף את ההרואי ומלא הפאתוס; ואחר כך העדיף את הפשוט והצלול; לרגע את עמק טֶמְפֶּה; ואחר כך את שדות קנט או קוֹרנוול; ולא היה מסוגל להחליט אם הוא הגאון האלוהי ביותר או הטיפש הגדול ביותר בעולם.