'סערת העקירה': הציונות הדתית עושה חשבון נפש

בי נשבעתי שלמרות שם המשפחה המשותף אין לי שום קרבה משפחתית לדניאלה וייס או לפרופ' הלל וייס. אך למרות זאת, כשאני מביט במציאות העגומה ברור לי שמבחינות רבות ההתנתקות נכשלה: עוד ועוד קסאמים נוחתים על שדרות ועל יישובי עוטף עזה, ומצבם של המפונים ממשיך להיות בלתי נסבל גם שנתיים אחרי הפינוי. אך דיון בהתנתקות תוך הצטמצמות לנתונים אלה – קשים ככל שיהיו – מפספס בגדול.

לפעמים קשה לנו לדמיין את זה, אבל במשך אלפי שנים כמעט כל האנושות האמינה בקיומו של אלוהים – כזה או אחר, כאלה או אחרים. באמצע המאה ה-17 ביקש הפילוסוף רנה דקארט לחזק את מעמדו של ריבונו של עולם ולחסנו מהספקות, ולצורך כך עיגן את האמונה התמימה שבלב בטיעונים רציונליים. אך אבוי, דווקא מתוך כך יצר דקארט עולם שלם של כופרים. מרגע שהפילוסופיה המערבית פתחה את הדיון האמוני לשקלא וטריא לוגיים, עתידים לחלוף לא יותר מ-140 שנים עד שעמנואל קאנט יסתור את ההוכחות הנחרצות של דקארט, ו-100 שנים נוספות עד שפרידריך ניטשה יכריז על מות האלוהים. כי כזו היא עורמת ההיסטוריה – כשאמונה הופכת לטענה שכלית, היא מזמינה טענה שכנגד.

כך גם אלפי שנים חיה האנושות כולה תחת משטרים רודניים. אם העזת לתהות על צדקת כוחו של השליט, במהרה העז הוא לתלות אותך בכיכר העיר. ושוב – כשתומס הובס (בן דורו של דקארט) עיגן את השלטון האבסולוטי הכוחני בטיעונים רציונליים של הסכמה כללית, הוא ערער בכך את כוחה של האקסיומה והזמין טיעונים נגדיים. באופן אירוני כתביו הפכו את החברה האנושית לדמוקרטית. לא יותר מ-140 שנים יחלפו עד שז'אן-ז'אק רוסו יכניס את חירות הפרט למשוואה ויקדש את רצון העם, וכמה עשרות שנים נוספות עד שהמון צרפתי זועם יפיל את הבסטיליה ויערוף את ראשו של לואי ה-16 לקול צהלות שמחה.

איזה דגל מניפים? יום השנה לפינוי (צילום: רויטרס)

באופן מרתק אך מטריד, הדיון בהתנתקות בשנתיים האחרונות לבש צורה דומה לשני המקרים הללו. למרות שחלק מרכזי של הציונות-הדתית מחזיק באקסיומה נחרצת, לפיה אין לסגת כלל ובשום מקרה משטחי ארץ ישראל השלמה, הולך וגובר בקרבו הז'רגון הרציונלי שמצמצם את הדיון לטיעונים קונקרטיים: לעיתים מדברים על החד-צדדיות של המהלך, לרוב מדגישים את מצבם הקשה של המפונים, לפרקים מזכירים את האופן הכוחני בו עברה ההחלטה בממשלה, בדרך כלל עוסקים בהמשך ירי הקסאמים, אך תמיד מטשטשים את העובדה ששורשי התפיסה של מתנגדי ההתנתקות נעוצים בחזון ארץ ישראל השלמה.

אינני מקל ראש חלילה במפונים המצולקים כלכלית ונפשית, במצוקת תושבי שדרות או בהתפוררות הדמוקרטיה נוכח החלטות כבדות משקל שלא נשענות על קונצנזוס. חשבון הנפש חייב לכלול גם את תוצאות אלו. אולם כשעיקר הטענות של הנוער הכתום מתרכזות במערכת הכריזה "צבע אדום" יש לכך השלכות בעייתיות.

ראשית, בדומה למקרים של דקארט ושל הובס, כשאמונה הופכת לרצף טיעונים רציונליים אין דרך חזרה. תמיד תצוץ רציונליות אלטרנטיבית. לכן, יהיו שיטענו שקסאמים נחתו גם קודם, שכל מציאות עדיפה על פני ישיבת 9,000 יהודים בין 1.3 מיליון פלסטינים ושעיקר מטרת המהלך הייתה ליצור רוב יהודי במדינה מפני החשש להיווצרות מדינה דו-לאומית. ויש בטיעונים נגדיים אלה אמת רבה. זאת ועוד, לו יצויר תרחיש היפותטי, לפיו מחר בבוקר אבו-מאזן מצליח להשתלט על מליציות החמאס בעזה וירי הקסאמים פוסק לחלוטין ובמקביל מתקבלת החלטת ממשלה להעביר מיליונים לטובת שיקום המפונים, האומנם הציונות הדתית תברך רטרואקטיבית על הפינוי? ודאי שלא.

כי בסופו של יום, שאט הנפש שחש רובו של המגזר כלפי המהלך הזה אינו מעוגן בבריונות של שרון, בהתנהלות מנהלת סל"ע או בתוצאותיה הרות האסון של ההתנתקות. אלא ביסוד השקפת עולמו, בשורשה ובמהותה. בדומה לכך, אגב, מרבית תומכי ההתנתקות לא בהכרח האמינו שהיא אכן תהפוך את עורם של הפלסטינים. התמיכה לא נבעה רק משיקולים רציונליים אלא מעקרונות יסוד מוסריים בסיסיים, שאינם מאפשרים להמשיך לכבוש עם אחר.

השאלות הקשות

שנית, ההתנתקות הציפה אל פני השטח שאלות יסודיות וכבדות משקל בהרבה, שלרוב נוטים להתעלם מהן: האומנם נוצרה מגמה פוסט-ציונית דתית? מהם גבולות המאבק הראויים והמותרים? האם התנתקות המדינה מחבל עזה ומצפון-השומרון גררה התנתקות של הציונות-הדתית מהמדינה? מה הפיתרון האלטרנטיבי המוצע נוכח האיום הדמוגרפי? כיצד להתמודד עם סירוב פקודה? ויותר מכל – מה עושים הלאה?

ההרס בגוש קטיף. גורר התנתקות נוספת? (צילום: ישראל ברדוגו) 

עם כל אלו ואחרות מתמודד בכנות ובאומץ לב ראויים להערכה הספר החדש "בסערת העקירה", שמאגד בתוכו עשר שיחות שנערכו בנושא בישיבת ההסדר הר-עציון שבאלון-שבות. תוך הפרדת עיקר מטפל, שמלווה במקוריות וביכולת להנהיר רעיונות מורכבים, הדוברים שומטים את הקרקע תחת הטיעונים המצומצמים ופותחים דיון רחב ומעמיק בשאלות יסודיות. בשונה מהחד-צדדיות של ההתנתקות, הספר בנוי כאסופה רב-צדדית של דיונים פתוחים עם מגוון דעות, ובכך גדולתו.

כך, למשל, הפולמוס המרתק בין הרב חנן פורת לפרופ' אבי רביצקי מעורר עיון מחודש בהפיכת הפוליטי לשמימי ובהתייחסות למדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו".

הדו-שיח ביניהם מחדד את השאלה האם הגאולה הינה משימה או שמא רק הבטחה. מזוויות אחרת הרב יהודה עמיטל תוהה על הפיכת מצוות יישוב הארץ וכיבושה על פי הרמב"ן לטקסט היסודי של הציונות-הדתית. בצעד אמיץ ומרחיק-לכת הוא מציע לבסס את הציונות על רגש יהודי-אנושי פשוט ונטול אידיאולוגיה גבוהה ולא על מצווה או גאולה. באופן אישי שימחה אותי היושרה של ראשי הישיבה ושל עורכי הספר שבחרו לכלול כתב הגנה המצדד בהתנתקות מפי הרב משה ליכטנשטיין. רק חבל שהוא מופיע כנספח בסופו של הספר.

אז קנו לעצמכם מתנה לכבוד הימים הנוראים וקראו את חשבון הנפש הנוקב הזה. בשונה ממוספי החגים הבאים עלינו לטובה הוא לא כולל דיון מצומצם בקסאמים ובקרווילות כי אם מישיר מבט לאמת. והאמת – משפילה היא את מבטה.

הספר "בסערת העקירה - עשר שיחות בישיבת הר עציון" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים.