הכיבוש משחית (את הסביבה)

מכל הנושאים המועלים תדיר בנוגע לעוולות הכיבוש וליחס הרשויות והמתנחלים לפלסטינים, הנושא הסביבתי מוצא עצמו בשולי האג'נדה החברתית-פוליטית, גם במקרים הנדירים בהם איכות הסביבה בישראל עצמה זוכה לדיון. זאת, למרות שבמשך למעלה מ-40 שנים של שליטה ישראלית נהפכה הגדה המערבית – במודע או שלא במודע – לפח הזבל שלנו, בייחוד של ההתנחלויות והמאחזים הבלתי-חוקיים בשטחה.

הזרמות שפכים מליחים ומורעלים ממפעלים וממערכות ביוב אל שטחי גידול ומרעה של פלסטינים הינם דבר שבשגרה. רשויות מקומיות זונחות ומזניחות את הטיפול בתוצרים המזהמים שלהן, כל עוד התוצאה עולה על-פני השטח במרחק כמה קילומטרים מהן, מחוץ לשטחן המוניציפלי. מנגד, התושבים הפלסטינים נותרים לטבול בשרץ, בזיהום ובזהמה.

• בערוץ הירוק של ynet כבר ביקרתם?
  

עיקר הבעיה בתחום השמירה על איכות הסביבה בשטחים מתחילה, כמו כל דבר מסריח, מהראש. הגורם האחראי - המפקד הצבאי באמצעות המינהל האזרחי - אינו ממלא אחר חובותיו המשפטיות, הקובעות שעליו לדאוג באופן אקטיבי לשמירה על מרקם החיים ועל החיים עצמם של תושבי השטח. במקרים מסוימים הוא אף מגדיל לעשות, בהערימו קשיים על הקמת אתרי פינוי אשפה ליישובים הפלסטינים, ובכך מקשה על פינוי הפסולת לאתרים הסמוכים ליישובים; במקרים אחרים אף מוחרמות משאיות הפינוי של הרשויות הפלסטיניות.

המשרד להגנת הסביבה אינו מגלה את הנחישות והמעורבות שעליו לגלות, וכפי שמתבצע בתוך ישראל. לכך יש להוסיף את העובדה המצערת שנגישות הפלסטינים לתחנות "המשטרה הירוקה" מוגבלת עד מאד, שלא לומר אינה קיימת.

התוצאה של הזנחה פושעת זו היא קטסטרופאלית: התושבים הפלסטינים מוצאים עצמם מוקפים בהררי פסולת, ביוב ואשפה, הן בשל הפיכת כפריהם והאזורים החקלאיים שלהם לאתרי פסולת פיראטיים עבור התושבים הישראלים, והן בשל הקשחת מדיניות הפינוי. השפכים המליחים והפסולת המוזרמים גורמים להרס ולנזק בלתי-הפיכים של המעיינות הטבעיים הנובעים בשטחים אלו, ושל מי-התהום באקוויפרים; עצי זית וגידולים של תושבי השטחים ניזוקים לתמיד; שמורות טבע או אזורים שהיו אמורים להיות מוכרזים ככאלה מושחתים ומוזנחים, יחד עם פגיעה ישירה בחי, בצומח ובכל המערכת האקולוגית העדינה הקיימת שם.

כבר התרגלנו לראות את השטחים הפלסטיניים כחצר האחורית של מדינת ישראל. כבר הורגלנו שרמת השמירה על זכויות האדם מעבר לקו הירוק אינה שקולה למה שאנו מורגלים בתוך ישראל הדמוקרטית. הנושא הסביבתי מהווה חוליה נוספת בראייה מתנשאת זו של מדינת ישראל ומשקף את המציאות כהווייתה.

אולם, ראוי שנרחיב את נחירינו ואופקינו ונביט כמה צעדים קדימה: המפגעים הסביבתיים לא ייעלמו אם נבנה גדר או נגדיר את השטחים כשטח אויב; השטח לכשעצמו, אחד ואחיד הוא, למרות שני העמים שדרים בו. גם פתרון שתי המדינות לא ימנע את הרס המערכות האקולוגיות, האקוויפרים ושמורות הטבע, החוצים גבולות מדיניים, ובסופו של דבר עשויים להביא להרס עצום ובלתי הפיך באזור כולו; שלהם ושלנו.

המודעות הגוברת של הציבור הישראלי לצורך בשמירה על הסביבה היא חלק ממגמה עולמית מבורכת. אולם, לצד השמירה על האוזון והדאגה מההתחממות הגלובלית, עלינו לשים לב למתרחש קודם כל באזורנו הקרוב, במיוחד היכן שהאחריות לנעשה שם רובצת לפתחנו. האכיפה אינה אמורה להיעצר בתחומי הקו הירוק, אלא להמשיך גם מעבר לו, אחרת כולנו נמצא עצמנו באותה ביצה טובענית, מסוכנת ומסריחה.

הכותב הינו עורך דין וחבר בצוות המשפטי של ארגון "יש דין", מתנדבים למען זכויות אדם