"היינו חולמים גדולים בתחילת הדרך"

- אתה אדם אהוב ונערץ לא רק בקובה, אלא גם בארצות רבות אחרות. הדבר ניכר למשל במאי 2003, במהלך הנסיעה שלך לארגנטינה.

הייתי מגביל את האמירה הזאת לקובה.

- אפשר לראות את ביטויי החיבה העממיים שהורעפו עליך. אבל בה בעת אנשים רבים בעולם שונאים אותך וטוענים שאתה "דיקטטור אכזרי". כיצד אתה עומד בכפילות הזאת של אהבה ושנאה?

אתה יודע, מעולם לא עצרתי לחשוב על כך. אני חי בשלווה מוחלטת, שלמה ומקיפה. אין לי הסבר טוב לשנאה הזאת. אולי היא נובעת מהתסכול נוכח כישלון ההתקפות על קובה, ונוכח יכולתו של עמנו הקטן לעמוד מול הכוחות האדירים שניסו להרוס אותו.  

קסטרו (מימין) עם שליט צ'ילה אוגוסטו פינושה. לא דיקטטור (צילום: AFP) 

אני משער שהשנאה נמצאת במקומות קרובים לקובה, כמו המדינות הלטינו אמריקניות וכמו ארצות הברית וקנדה, ואפשר להסביר אותה בתסכול הזה וגם בתעמולה שאינה נרתעת משום דבר. ההאשמה שאני "דיקטטור" היא דבר שאין לי כל דרך להסבירו. דיקטטור הוא אדם שמקבל החלטות באורח שרירותי ועל דעת עצמו בלבד. הוא אדם שפועל מעל למוסדות ולחוקים ואין שום בקרה על גחמותיו או רצונו.

אצלנו יש מועצת מדינה, וההחלטות החשובות בארצנו מנותחות ומתקבלות תמיד באורח קולקטיבי. אינני מקבל החלטות על דעת עצמי. יש לי כמובן סמכות, ומסיבות היסטוריות יש לי השפעה, אבל אינני נותן הוראות ואינני שולט מכוח צווים.

באשר לאכזריות, אני באמת חושב שאדם שהקדיש את כל חייו למלחמה בדיכוי ובאי צדק, אדם שהקדיש את כל חייו לשירות הזולת ולמאבק למען הזולת, אני חושב שפעולות של אדם כזה אינן עולות בקנה אחד עם אכזריות. תמיד שמרנו על קו של כבוד מוחלט לשלמותו הפיזית של האדם. גם אם אויבינו יכפישו אותנו, אין בתולדות המהפכה ולוּ מקרה אחד של פגיעה פיזית או של עינויים.

חוגגים את יום המהפכה בהוואנה. העם הוא מגן המהפכה (צילום: רויטרס) 

איש אינו יכול להזכיר ולו מקרה אחד של עינויים, של רצח או של אדם ש"נעלם". וזו, כפי שאתה בוודאי יודע, תופעה נפוצה ורגילה בכל אמריקה הלטינית. בארבעים ושש שנות המהפכה לא היה מקרה אחד של שוטר שהיכה אזרח בהפגנה. אלה דברים שקורים בכל יום במקומות רבים באמריקה הלטינית ובארצות הברית. ומדוע? משום שהמהפכה זוכה לתמיכת העם. משום שכל העם הוא מגינה של המהפכה.

- ובכל זאת, מי שמותחים ביקורת על המהפכה מאשימים אותך בכל, ומדברים על "קובה של קסטרו".

האנשים הללו נוטים לייחס הכל לאדם האחד, כאילו קיים רק מנהיג והעם אינו קיים. בעיניהם אין מיליוני בני אדם שהגנו על המהפכה, ואין מאות אלפי הרופאים, וכל מי שמייצרים ולומדים ומעבדים את השדות. קיים רק אותו טיפוס איום ונורא שנקרא קסטרו, שחושב כל מיני מחשבות אפלות.

זו מציאות, ואני מפצה על חלקים מסוימים במציאות באמצעות חלקים אחרים במציאות. כבר עברנו רגעים קשים מאוד והתאוששנו. עלינו מדרגה וירדנו מדרגה, ואז עלינו שתי מדרגות בכל הקשור לכבוד ולהתחשבות הבינלאומית.

קסטרו (משמאל) עם האח ראול. במדים אין צורך בעניבה (צילום: AP)

כמות החתימות שאני צריך לתת. אין לך מושג. כשאני נפגש עם אמריקנים שבאים לכאן, ואנחנו מדברים ברצינות על נושאים שונים, כמעט אינני יכול לדבר. לעתים מתאספים כך חמישים אנשים, ונותנים לי זר פרחים או משהו, ואני צריך לחתום על כמות של ספרים ושל כרטיסים ושל תצלומים. אז אני רואה בעצמי מין אישיות, מה אני יודע.

- זה שנים אחדות, בעיקר בהופעותיך באירועים בינלאומיים, אתה מופיע בחליפה אזרחית, אבל כאן בקובה אתה כמעט תמיד במדים. מדוע אתה נצמד למדים בצבע ירוק זית?

תראה, זו בעיקר שאלה פרקטית, כי במדים אינני חייב לענוב עניבה בכל יום. ונפתרת הבעיה לבחור איזו חליפה ללבוש, איזו חולצה, אילו גרביים כדי שהכל יתאים. אני לובש חליפה אזרחית רק בנסיבות מיוחדות. לכבוד איזו ועידה בינלאומית, או כשבא איזה ראש מדינה.

- בגיל שבעים ותשע, כשאתה סוקר את חייך, האם יש דברים שאתה מצטער שלא עשית?

אני מצטער שלא גילינו קודם את כל הדברים שאנחנו יודעים כעת. אילו ידענו אותם, היינו יכולים לעשות במחצית הזמן את מה שעשינו בארבעים ושש שנה.

- יש דברים שאתה מצטער שעשית?

חשבתי וניסיתי למצוא דברים שאני מצטער עליהם, משהו שאני מתחרט עליו. עשיתי כמובן שגיאות, אבל אף אחת מהן לא היתה אסטרטגית. אני מצטער על דברים רבים, לעתים אפילו על נאום, אבל אין בי ולו אטוֹם אחד של חרטה על מה שעשינו בארצנו ועל הדרך שבה ארגנו את החברה שלנו.

- ממרחק של חצי מאה, האם חשבת שהכל יהיה קשה כל כך ושאתה עתיד להיתקל במכשולים רבים כל כך?

באמת ידעתי שזה יהיה קשה מאוד. נדמה לי שהקושי העיקרי לא היה הפלת בטיסטה, אלא שינוי המצב בקובה מיסודו. היינו בורים. היו לנו הרבה רעיונות טובים, אבל מעט מאוד ניסיון. כלומר, היתה לנו מידה של ניסיון עם בני אדם, ועקרונות שבלעדיהם לא היינו יכולים להגות את האסטרטגיה שהביאה אותנו לניצחון, אבל... אבל אני יכול לומר כעת, ארבעים ושש שנה לאחר הניצחון שמה שהשגנו עולה בהרבה על החלומות שיכולנו להעלות בנפשנו אז, והיינו חולמים גדולים בתחילת הדרך.

- כיצד לדעתך עתידה ההיסטוריה לשפוט אותך?

זו שאלה שאין טעם לעסוק בה. אתה יודע למה? כי המין האנושי הזה עושה מעשים מטומטמים כל כך, שאם יעלה בידו

לשרוד, הרי שבעוד מאה שנה האנשים יראו בנו ברברים חסרי תרבות שאין טעם לזכור אותם. כך ניראה לבני הדורות הבאים. הם יביטו עלינו כפי שאנו מביטים על האדם הפרימיטיבי. אני משוכנע בכך. אני חושב כך בכל הכנות. מכל מקום, אותי מעניינת יותר היוקרה שעשויה להיות לי בזכות המדינה, בזכות המאבק, בזכות המלחמה, אבל לא בכל מה שקשור לי אישית.