בוראט? הצחקתם אותם

מרחוק זה נראה כמו ארמון הסולטאן בעלי באבא ו-40 השודדים, שצופה למדבר מפאתי העיר אסטנה, אבל כשמתקרבים אל כיפת הזהב והצריחים הנוצצים, מתברר שמדובר במסגד גדול ומושקע במיוחד. קירותיו הגבוהים, הצבועים לבן, מעוטרים בקשתות גדולות, ובחוץ משכשכים מים במזרקה ענקית.

בפנים, לעומת זאת, המקום נראה נטוש למדי. בכניסה מושלך קומץ סנדלים שהשילו התיירים המתרוצצים על משטח התפילה הגדול עם ילדיהם כאילו מדובר באולם התעמלות.

במונחים של האיסלאם המוכר לנו מהמזרח התיכון, מה שמתרחש כאן יכול בהחלט להיחשב להפקרות: המקומיים, נשים וגברים, מתפללים יחד ללא הפרדה. כך נראים היום חיי הדת בבירת קזחסטן, אחרי שהקומוניסטים ששלטו כאן 70 שנה השאירו חותם של חילוניות מוצקה.

כמו המסגד, גם קזחסטן, אליה התוודענו לאחרונה בזכות בוראט והסרט שהצמיד למדינה ולתושביה דימוי פרימיטיבי וגס, שונה מאוד מקרוב ממה שחושבים עליה מראש. הטיסות הישירות מישראל לקזחסטן, שהחלו החודש ויוצאות אחת לשבוע, פותחות צוהר למדינה, וככל שהביקור בה מתמשך, נראה שהדימוי העלוב עושה לה עוול גדול.

מדובר בארץ רחבת ידיים, המשתרעת מסין ועד לים הכספי, ויש בה הכל: כפרים נידחים ועוני, וגם ערים גדולות שמעוצבות בסגנון אירופאי מובהק, שעוקפות בהרבה מובנים את ערי ישראל.

לנון לא מפסיק לנגן

הטיסה שיוצאת מבן גוריון נוחתת בעיר אַלמטי בדרום המדינה, ששימשה כבירה עד לפני שמונה שנים - אז, בצעד שנוי במחלוקת, נטל ממנה הנשיא את התואר, והבירה הועברה ‭1,000‬ קילומטר צפונה, לאסטנה.

נופי אלמטי הטובלת בירוק (צילומים: אלכס קולומויסקי) 

אלמטי הפסידה את התואר אבל לא את הנוף או האקלים. היא ממוקמת למרגלות הרים מושלגים רוב הזמן, רחובותיה טובלים בירוק, ובמרכזה פארק פניפולוב, המשתרע על עשרות דונמים, ובו כנסייה צבעונית, שנחשבת למבנה העץ הגדול בעולם.  

את הביקור כדאי להתחיל ברכבל שמטפס לגבעות שממזרח לעיר. שם אפשר להתפעל מנוף הררי, ללטף צבאים שגודרו באזור, ולהתרווח במרפסות הענק של בתי הקפה המשקיפים אל העיר, או בפינת הביטלס שכוללת פסלי נחושת בגודל טבעי של חברי ההרכב, מתחת לרמקולים שמשמיעים את שיריהם ללא הפסקה. לא מה שהייתם מצפים ממדינה מוסלמית.

למחרת אפשר להמשיך במונית לאתר הסקי צ'ימבולאק הפעיל בחודשים נובמבר-אפריל. חצי שעה נסיעה בלבד לתוך ההרים. כשחוזרים אפשר להציץ במוזיאון הלאומי להיסטוריה ולבקר בחוות עופות הטרף הגדולה בפאתי העיר, שאליה מגיעים שייח'ים ממדינות ערב לרכוש בזים ועיטים.

הצפונבונים של האיסלאם

הקזחים נראים כמו מזרח-אסיאתים אבל מדברים בעיקר רוסית, אם כי רוב האוכלוסייה דוברת גם קזחית. עשרות לאומים יש במדינה, ועם הסתלקות הסובייטים היה מי שניבא שיפרצו בה מיד עימותים. אבל היום אין בה כל מתח, בזכות הזינוק הכלכלי שהביאה תעשיית הנפט ובזכות סדר היום המתון שמכתיב השלטון המרכזי.

קזחסטן אמנם מונהגת על ידי שלטון שאיתו לא נהוג להתווכח, והאופוזיציה מטופלת בדרכים שנויות במחלוקת. חלק ניכר מכלי התקשורת מוחזקים על ידי דרגינה, בתו של הנשיא נורסולטאן נזַרבייב, אבל המדינה הספיקה לארח בשנים האחרונות כמה ועידות פיוס בין-דתיות והפכה את האחווה הבין-דתית לדגל.

בבירה החדשה אסטנה האווירה אינה שונה בהרבה. חבורות צעירים מתגפפים ברחובות בג'ינס דהוי, מאזינים למוזיקת

רוק, ובכל מקום מתנוססים שלטי פרסומת שאצלנו בירושלים מישהו מזמן כבר היה מרסס.

מרחבים לא חסרים במדינה דלילת האוכלוסין הזו, והתשתיות בנויות בהתאם. בכבישים שמונה נתיבים, ועל פקקים ספק אם מישהו שמע. מי שיחפש את הלאדה הרוסית, הטראנטע שהפכה סימן היכר לפיגור, יבזבז את זמנו. הטויוטות והלנדרוברים שולטים. ממש הצפונבונים של האיסלאם.

עד ‭,1998‬ כשהנשיא נזרבייב החליט להעתיק לכאן את מוסדות השלטון, הייתה אסטנה יישוב קטן. מבחינת התיירים, העיר שנולדה מחדש מספקת אטרקציות שמצדיקות ביקור של יומיים. אחת מהן היא מגדל באיטרק, שגובהו 105 מטר. הוא ניצב בלב מתחם הממשלה ובנוי בסגנון ראוותני שרק שליט נטול אופוזיציה יכול להרשות לעצמו. הצבע השולט הוא הזהב שמצפה חלק מהבניינים, שביניהם מזרקות ושדרות פרחים.

מעלית מוזהבת תניף את המבקרים לאולם הזכוכית שממנו ישקיפו על האזור. במרכז האולם ניצב דוכן ועליו מונח מטיל זהב שעליו טביעת כף ידו של הנשיא. תור ארוך של קזחים ממתינים להניח את ידם במקום הנכון ולהשוות, קצת כמו נעל הזכוכית של סינדרלה. צעירים מניפים למטיל את בניהם וקשישים את נכדיהם, ומצטלמים בחיוך שחושף טורי שיני זהב בוהקות.

המסגד הגדול של אסטנה הבירה

מומלץ לבקר במסגד הגדול וממנו להמשיך לנהר אישים, שחוצה את הרחובות, ולהתרווח במסעדות שעל גדותיו. מבחינת התפריט לא כדאי לצפות להרבה. בקזחסטן מגישים מזון בנוסח רוסי עם הרבה בצקים ממולאים. המאכל הלאומי נקרא מאנטי, והוא בצק ממולא בשר. הטעם נחמד, לא יותר. כדי לגוון אפשר לנסוע בתחבורה הציבורית, במחיר 35 טנגה, שהם קצת יותר משקל. האוטובוסים קטנים וצפופים ומאפשרים להכיר את המקומיים מקרוב.

השוק השחור פורח

באחת מהגיחות מאסטנה הבנו מה קורה כשיוצאים מהכרך הנוצץ. שכרנו מונית והתחלנו לנסוע מזרחה, ותוך 20 דקות לא נותר זכר לפאר. הנהג מזגזג על כביש משובש ועתיר מהמורות, ואנחנו גומעים עשרות קילומטרים בנסיעה איטית במיוחד.

בצידי הכביש מתחלף הנוף בין משטחי מרעה נרחבים לחורשות דלילות. מדי פעם חולפים עדרים של סוסי פרא, וקשה שלא להתפעל מהחירות המוחלטת שבה הם דוהרים. בייחוד שמתחוור לנו שהם עתידים לגמור אצל הכפריים עמוק בצלחת.

אחרי שעת נסיעה מבחינים מרחוק בדמות צנומה שעומדת בצד הכביש, מנופפת בייאוש שנעצור. הנהג בולם בחריקה ואוסף קשישה חייכנית חבושה במטפחת, נדג'נה שמה. "הלכתי לקטוף תותי יער ולהביא דבש מהכוורת של בתי‭,"‬ היא מסבירה.

נדג'נה פיספסה את הרכב המקומי היחיד שאמור היה לאסוף אותה ונאלצה לצעוד עד לכפר קטן ועני שבו מתגוררת משפחתה. הורדנו אותה ביעד המבוקש, ובתום כמה שעות נסיעה בשממה שבנו לעיר. מי שרוצה להקדיש חלק מהטיול לכפרים רומנטיים יכול למצוא לא מעט כאלה סביב הערים. 16 אחוז מתושבי המדינה חיים מחקלאות - שיעור גבוה בהשוואה למערב. יש בכפרים תעשייה מפותחת של שטיחים ומוצרי בד במחירים קורצים לתיירים.

נראים טעימים? הסוסים של סטפנוגורסק

לפני 10 שנים עדיין נאבקה קזחסטן כדי להיחלץ מהכלכלה הסובייטית. ייצוא הנפט עזר מאוד, אבל הנתונים הרשמיים מתקשים להסביר את המכוניות המפוארות ואת המחירים בסופרמרקט. לכל הקזחים יש הסבר אחד: ההון השחור במדינה. בקזחסטן התפתח מנגנון משומן של תשלומים מהצד. "לעובדים יש משכורת לא מדווחת‭,"‬ מסביר למשל עלי, אחד מנהגי המונית באלמטי. "חברות משלמות לכולם בשחור. מדובר בעבירה, אבל עושים את זה‭."‬

ולא חוששים מהמשטרה? "מה פתאום. המשטרה בעצמה עובדת ככה. שוטר שיעצור אותך על עבירת תנועה מרוויח רשמית 300 דולר לחודש. הוא ישמח אם תשים לו בכיס 50 דולר במזומן - ואז ישכח מהעבירה‭."‬

חורבן אקולוגי

שלוש שעות וחצי טיסה מפרידות בין הערים במרכז המדינה ובין הים הכספי שעל גדותיו שוכנת אַקטאו, עיר נידחת שאליה הגענו נחושים להשתכשך במים שצבעם, לפחות בגלויות, כחול עמוק. המטוס מערבי וחדיש, והמידע על סנדביצ'ים שצריך להביא מהבית מתגלה כעלילה מרושעת.

בדרך, מתחת לעננים, נפרשים שטחי מדבר עצומים שמשמשים כאתר עולמי לשיגור לוויינים לחלל. המתקנים פתוחים גם בפני תיירים, וחובבי הישימון יכולים לבקר באותה הזדמנות גם בימת אוראל היבשה, אתר חובה לתיירות חורבן אקולוגי. ימה זו, במצבה הנוכחי, היא זכר לימים שבהם הסובייטים החליטו לאנוס את הקרקע להצמיח חיטה. לצורך מטרה זו הסיטו נחלים ללא מחשבה ותכנון, והימה המפוארת הצטמקה.

אקטאו, שהייתה בעבר חלק מתעשיית האטום הסובייטית, חיה היום מתעשיית הנפט. 160 אלף תושביה מתגוררים בשיכונים מאורכים בסגנון צבאי, שהטיח נשר מהם מזמן. זהו המקום היחיד שבו נתקלנו בחיה שנחשבת לסמל הלאומי: הגמל.

מחוץ לעיר, בחולות הנושקים לים, משוטטים מאות גמלים מונהגים על ידי רועים. המשימה המרכזית שהצבנו לעצמנו נכשלה: הרחצה בים הכספי בלתי אפשרית כי המים קרים באופן בלתי נסבל למי שהורגלו לסטנדרטים ים תיכוניים.

אכן, יש הרבה מה לראות, אבל הכל מפוזר במרחבים עצומים. קזחסטן היא יעד מומלץ לתיירים חובבי טיסות פנים או למי שמצוידים בנשימה למרחקים ארוכים.