גם הם רוצים חינוך דתי
קל להכביר מילים על אהבת ישראל כשאתה חי ביישוב סתגרני שבו תנאי הקבלה גורמים רק לאנשים 'משלנו' להגיע. אנחנו, הורים דתיים החיים בעיר המעורבת, צריכים להוכיח ביום-יום שלנו שאחדות ישראל אינה דרשה או מאמר בספר, אלא תנאי הקבלה לבית הספר של ילדינו. אז פיתחו את הלב ואת השורות
עוד שבוע הילדים שלנו ישובו לספסל הלימודים בבית הספר הממלכתי-דתי. כל התקוות, כל התפילות, כל הציפיות שלנו טמונות בילדינו.
גם הורים אחרים רוצים בית ספר דתי לילדיהם. כי לה יש תהילים קטן בתיק והוא, מאז הבר מצווה, מניח תפילין בארון. ושניהם סבורים שבחינוך הדתי יש יותר ערכים ופחות אלימות, ויותר מתינות ביחסים בין המינים. שם, בממ"ד שממש מול הבית (הרבה יותר קרוב מבית הספר החילוני) מחנכים לכבד הורים ומורים ויודעים קצת תפילות ופסוקים. וגם סבא ביקש, וגם הם עצמם הרי גדלו בחינוך הדתי, אז למה לא לתת לילד מה שהם קיבלו בילדותם, ואחר-כך שיבחר לבד את דרכו.
ולנו, הורים דתיים, קצת מפריע שבבית הספר הדתי שלנו יש גם ילדים מבתים לא דתיים. אנחנו מתקשים להבין למה הורים שאורח החיים שלהם כל-כך שונה משלנו מעדיפים את בית הספר הדתי על פני החילוני. הם הרי הולכים בגילוי-ראש, לא ממש שומרים שבת, הם אינם חלק מקהילה דתית ורק בימים הנוראים פוקדים את בית הכנסת. למה?
אנחנו, ההורים הדתיים, מבינים טוב מאוד למה. אלא שאנחנו חוששים שהילדים החילונים והבתים החילונים 'יקלקלו' את הילד שלנו. לא מתאים לנו שהילד ישמע מילד אחר שבשבת הוא נסע לכינרת או הלך לכדורגל. אנחנו חוששים שזהו גיל מוקדם למפגש עם ילדים חילונים. מפריע לנו מאוד שהורים חילונים או מסורתיים-מינוס באים לבית הספר בלי כיפה, לפחות מבחינת הנימוס אנחנו מצפים שהורים לילדים בממ"ד ייראו דתיים. כן, שיעשו כאילו.
אלו דברים שמפריעים לנו בצדק, אין לזלזל בהם. אנחנו רוצים סביבה נוחה ואוהדת לילד ולאורח חייו. גם בבית הספר הממלכתי-דתי הכי ליברלי יש סטנדרטים מסוימים בהם הילדים וההורים צריכים לעמוד. הרי גם אנחנו יכולנו לשלוח את הילד לאיזה בית ספר חרד"לי תורני מוגן ומגונן, ששם ממש לא מקבלים כל אחד, ובוועדת הקבלה המנהל מציץ בגרביים של האמא ובציציות של האבא לפני שהוא מחתים אותם על הוראת הקבע החודשית. למה אנחנו צריכים על הראש שלנו ילדים בקושי-דתיים בכיתה של הילד? חסר לנו צרות?
זה מבלבל. מצד אחד אנחנו רוצים לקרב, אבל מצד שני אנחנו חוששים להקריב. מעוניינים לפתוח דלת כדי שייכנסו, אבל מפחדים שמאותה הדלת הילד שלנו יברח. אבל אחרי שמסדירים את הנשימה ולוקחים אוויר, אפשר להביט על העניין מזווית ראייה של עין טובה וקצת אהבת ישראל. כן, אפשר להתפעל מהעובדה שיש הורים, שעל אף שהם חצי-מסורתיים, בכל זאת דואגים ליהדות של הילדים שלהם. אפשר להתמלא גאווה על כך שהנה באים אחרים ומכירים בערכו של החינוך שלנו. רוצים גם הם ליהנות ממה שהקמנו וממה שיש לנו להציע. כנראה הם רואים אצלנו משהו שאנחנו לא תמיד שמים לב אליו.
סליחה על הפאתוס, הורים דתיים, אבל משימת הדור מוטלת על כתפינו. אנחנו צריכים להמשיך ולפתוח את בתי הספר שלנו, בזהירות ובאחריות אבל ברוחב-לב, גם לילדים שהם לא בדיוק כמו הילדים שלנו. לא אותו חתך חברתי, לא אותו מסלול לימודים דתי, לא אותה שמירת שבת וכשרות. כן, כדי שעם ישראל יהיה יותר יהודי, אפילו לא יותר דתי, צריך שבבתי הספר הדתיים ילמדו גם ילדים לא דתיים שהוריהם חפצים בכך. כל פנייה לרישום של משפחה לא-דתית היא קריאה לעזרה-ראשונה יהודית. להיעתר לה זה חלק מהממלכתיות ומהדתיות שלנו.
קל מאוד להכביר מילים על אחדות ישראל ואהבת ישראל כשאתה חי ביישוב סתגרני שבו תנאי הקבלה גורמים רק לאנשים 'משלנו' להגיע. אנחנו, הורים דתיים החיים בעיר המפורזת והמעורבת, צריכים להוכיח ביום-יום שלנו שאחדות ישראל אינה דרשה או מאמר בספר, אלא תנאי הקבלה לבית הספר של ילדינו. קשה, אבל שווה.