איי פארו: אי ירוק בים

התאהבתי, אנסה להסביר למה. טוֹרְסָאוּן (צילומים: דוד שטיינברג)

האמת המרה: העיר יקרה

טורסאון מתגאה בכך שהיא עיר הבירה הקטנה באירופה, ואכן היא קטנה, אך בכל זאת נותנת תחושת מרכזיות של עיר בירה. היא אינה מרשימה במיוחד, אך הבתים הפרוזאיים המאפיינים אותה נראים כבר מהנמל: מבנים שבסיסם אבן, הבנויים מקרשי אניות, צבועים בשחור או חום אדמדם, ועטורים גגות עשב חי, הצומח עליהם ועוזר בבידוד בתקופת החורף.

אחד המבנים המודרניים היפים והמעניינים בעיר הוא הבית הנורדי (Norðurlandahúsið). זהו מרכז

תרבותי של כל הארצות הנורדיות, המכיל גלריה, אודיטוריום, אזור הרצאות ומצגות. העיצוב מהמם, ומשלב סגנון סקנדינבי עכשווי עם גג העשב החי הפרואזי המסורתי. יש בו בית קפה קטן, המשקיף על טורסאון.

סיבוב קצר במקום חושף את האמת המרה - העיר נורא יקרה. ממלון ועד מסעדה ובית קפה - הכל יקר. אבל אל ייאוש, יש גם בנמצא אכסניות ובתי קפה זולים יותר, ואפשר להצטייד באוכל זול בסופר המקומי או בתחנות הדלק. יש בטורסאון קניון יפה ומודרני, שבו ניתן למצוא מכל טוב, סופרמרקט ענק וכן מסעדות אוכל מהיר למטייל הצעיר והעני.

יש כמה מסעדות יוקרה בטורסאון, שבהן תעלה ארוחה לזוג בסביבות 800 שקל. אם תרצו לאכול טוב, קצת יותר בזול (500 שקל לזוג בערך), אתם מוזמנים לנסות את Marco Polo, מסעדה חביבה, בעלת אווירה של פונדק דייגים, שמשום מה אינה מוזכרת במדריכי תיירים רבים. 

הבתים הפרוזאיים האופייניים, גגות מעוטרים בעשב חי

ואז יצאו הטרולים ממחבואם

זה היה בדיוק הרגע לצאת מחוץ להעיר - לקחנו את הרכב השכור ונסענו בעצת המקומיים לסאקסון (Saksun) שעל האי סטריימוי (האי הראשי), מרחק 65 ק"מ מטורסאון. הוזהרנו מראש שאין הרבה בכפר עצמו, אך כי הדרך והנוף שווים את הטרחה.

ואיזו דרך! כבר ביציאה מטורסאון הדרך צמודה לים, והירוק של העשב שולט על ההרים הגבוהים. הדרך מתפתלת בין עיירות דייגים, הנושקות לחופי פיורדים, נכנסת למנהרות ארוכות ומכל פינה ניבטים הים והאיים אחרים.

ואז עוברים לכביש הררי צר בעל נתיב אחד בלבד, הכביש מתפתל כמשוגע ומטפס במעלה הרים ירוקים אל תוך עננים היושבים ככתרים על הפסגות, וצולל אל תוך עמקים ירוקים, זרועי פרחים צהובים ולבנים.

כבשים פרועות צמר מביטות מן הגבעות ומהצוקים.

מההרים זולגים מפלים קטנים, בקילוחי מים, כל כמה מטרים, אל הנחל בתחתית העמק המגיע אל הים. כזה הוא העמק של הכפר סאקסון. הכפר כולו בנוי מעשר בקתות עם גגות עשב ומתחתיו, בעמק - כנסיית עץ קטנה ובודדה. 

היא שם, אולי, עבור הדייגים שצלחו את הסערות האטלנטיות ועוצרים לתפילת הודייה לפני הגיעם הביתה. הכנסייה הזו היא סמל של בדידות. דלתה פתוחה לכל אורח ואין בה כומר או שכיות חמדה אותם ניתן לגנוב: רק צלב עץ פשוט, כמה דרגשי עץ, אולי מחסה מסערות החורף, ואפשרות לתפילה עבור המאמינים.

הכביש מסתיים בכנסייה, ומשם המשכנו ללכת בשביל לאורך אגם שמילא את הפיורד עד המוצא לים. השמש זרחה והיה יום יפה. חשבתי לעצמי שאולי האיים הם כה נוגים משום שבקרוב יתקצרו הימים ויחשיכו, ואחריהם יגיעו ענני הסערות מהאוקיינוס. אז יסתלקו כל התיירים, והאיים יכוסו במעטה שלג וקרח. שלושים תושבי הכפר יישארו בבדידותם, דבקים אל בתיהם, חוסים בהם למול איתני הטבע, ואז ייצאו הטרולים ממחבואם במערות במרומי ההרים, וירדו אל העמק...

אבל עכשיו, השמש עדיין זורחת והאזור היה פורח. מסקסון המשכנו לכפר קטן בשם טיירנביק (Tyørnuvík) המרוחק 40 ק"מ משם. הדרך המפותלת הביאה אותנו אל העיירה שניצבה בתחתיתו של פיורד. יש בה בית קפה קטן, ובתים פרואזיים נפלאים מקרשי אניות וגגות עשב.

הכנסייה היא סמל של בדידות

המבקרים עולים בקופסאות מתכת

האגדה מספרת, כי פעם נתקנאו להם הענקים באיסלנד, וחמדו לעצמם את איי פארו. הם שלחו ענק ומכשפה שיגררו את האיים אל איסלנד. כשהגיעו אל קצהו של הר אַיִיֶהסְקוֹלוּר, חיכה הענק למטה בים, בעוד המכשפה כרכה חבל מסביב לראש ההר וזרקה אותו אל הענק.

הוא משך, אך רק קצה ההר ניתק ממקומו, בעוד בסיס ההר נותר איתן. כל הלילה ניסו השניים לקשור את האיים, ולא שמו לב לשמש העולה. שמש הזורחת על ענק או מכשפה, ממשיכה האגדה, הופכת אותם לנציבי אבן, ואכן הם קפאו, ומבטם קפא עימם לנצח - עורג לכיוון איסלנד, מולדתם. גובהם של נציבי האבן האלה הוא כ-70 מטרים והם מתגמדים ליד מצוק ישר ותלול בגובה 350 מטר, הניצב מעליהם.

הם קפאו, ועימם קפא מבטם, העורג לאיסלנד לנצח (צילום: אמיר סביליה)

אנחנו לא הטיפוסים ה"טרקיים", כשאנחנו רואים הר יפה, לא מתעורר בנו שום צורך בלתי נשלט לטפס עליו. אולם עבור אלו מכם שכן, האיים מציעים מסלולים נהדרים לטרקים. רק צריך להיזהר ממזג האוויר ההפכפך באיים: הוא עלול להשתנות מיום שמש בהיר ליום גשום וקר תוך כמה דקות. לעיתים מגיעה שמיכת ערפל מהאוקיינוס והאיים נעלמים תחתיה, ואז הראות לקויה. משרד התיירות המקומי מספק את המידע הנחוץ בעניין זה לכל דורש.

השעה הייתה 21:00. השמש זרחה באור מלא, ואפילו היה חם. ימי הקיץ הארוכים של הצפון, שבהם השמש זורחת בסביבות 03:30 ושוקעת ב-23:30 הם מוזרים: אין תחושה של בוקר-צהרים-ערב, אלא של יום ואי-יום. לא מחשיך לגמרי, וכל הלילה יש אור של בין ערביים.

לכן, אם בבוקר היו עננים והיה חשוך יותר, כאשר השמיים מתבהרים לפתע בשמונה בערב והשמש נגלית, יש תחושה משונה של צהריים. מזג אוויר הזה מאפשר לתכנן טיולים באור יום מלא עד 22:30 . זו הייתה השעה שבה חזרנו מטיירנביק לטורסאון, מרחק 77 ק"מ.

• מחר: בחלק השני של הכתבה, דוד שטיינברג יוצא לאתר החובה של האיים - צוקי הציפורים ליד עיירת הדייגים וסטמאנה, שומע על הרג לוויתנים, על האות המשונה ð, ומספר איך בדיוק מגיעים לאיים הקסומים הללו.